אסור לקנות ביריד שהיו מקיימים בימי חג אלילי שבו היו משלמים מכל קנייה מס לעבודה זרה, מפני שאסור להַנות עבודה זרה. ואם עבר וקנה, קנסו אותו חכמים שיאבד את מה שקנה. אם קנה בהמה – יחתוך את פרסותיה מהארכובה ולמטה כדי שיהיה ניכר שאסור ליהנות ממנה, אם קנה בגדים – יניחם שיירקבו, אם לקח כלי מתכות – ישליכם לים המלח (ע"ז יג, א; שו"ע קמט, ג).
אמנם מותר להשתתף ביריד שבו התקיים המסחר האזורי, גם אם הוא מתקיים ביום חג אלילי, כי עיקרו לצורך מסחר כללי ולא לצורך פולחן, וגם לא היו רגילים לשלם ממנו מס לעבודה זרה. וכך התנהלו רוב הירידים בתקופת הראשונים והאחרונים (רמ"א קמט, ד).
מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל הכותל שביניהם, אסור ליהודי לבנות אותו, מפני שבכך הוא בונה גם את כותל בית העבודה הזרה, ונמצא מהַנה אותה. אלא ירחיק ארבע אמות ויבנה את כותל ביתו, כך שלא יוכלו להשתמש בכותל שלו ככותל עבורם. וכדי שלא יוכלו ליהנות ברווח שבין ביתו לבית העבודה הזרה, ישתמש באותן ארבע אמות לבית הכסא או לשאר דברים בזויים, שלא תצמח להם מכך הנאה (ע"ז מז, א-ב).[6]
כמו כן אסור למכור קרקע כדי לבנות עליה בית עבודה זרה, מפני שבכך הוא מהַנה עבודה זרה וגם מסייע לבניינה. כשיש בכך צורך גדול, מותר בחוץ לארץ למכור את הקרקע למתווך נוכרי שימכור את הקרקע למי שירצה.[7]
[7]. בשו"ת דור רביעי ח"ב פט, ג, אסר למכור קרקע כדי שיבנו עליה כנסייה, כי הקרקע היא המעמיד ונחשבת כתשמיש ע"ז. וכ"כ בחזון נחום א, סב. וכן אסור להלוות כסף לצורך בניין כנסייה, וכפי שכתב בשו"ע קלט, טו, בשם יש מי שאומר שאסור להלוות לצורך אלילים (שו"ת חיים ביד כח). ונראה שכאשר יש צורך גדול, גם לשיטתם אפשר למכור את הקרקע לנוכרי אחר, והוא יוכל למוכרה לכנסייה (עפ"י שו"ע קנא, א). וכ"כ בשו"ת אור המאיר ו, אלא שהוסיף שעדיף להתרחק מהכיעור ומהדומה לו. וכן במראה הבזק ז, יח, לגבי מכירת בית כנסת לכנסייה, שבשעת הדחק כאשר אין שם עוד מתפללים יהודים, ויש צורך בכסף כדי להחזיק את הקהילה ואת בית הכנסת הפעיל, נכון להתיר על ידי שפרנסי הקהל ימכרוהו למתווך נוכרי, והוא ימכור לאשר יחפוץ (ועי' אג"מ או"ח ב, מד). לסוברים שמותר לתרום לבניין כנסייה (להלן יב, ט), יש מקום לומר שיהיה מותר למכור להם קרקע בחו"ל לשם כך.
