אסרו חכמים להשכיר דירה לעובד אלילים, מפני שהוא רגיל לקבוע בביתו פסל של עבודה זרה, וסמכו דבריהם על מה שנאמר (דברים ז, כו): "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ". כלומר, איסור התורה הוא שיהודי יכניס לביתו עבודה זרה, והוסיפו חכמים ואסרו להשכיר בית לגוי שרגיל לקבוע בביתו פסל של עבודה זרה, אבל לא אסרו להשכיר למי שכדרך ארעי מכניסו לעיתים לביתו (משנה ע"ז כא, א; תוס' 'אף'; שו"ע קנא, י).
אין איסור לארח בבית נוצרי שעונד צלב לצווארו, שכן העיקר להלכה שמדובר בסמל ולא בצלם שסוגדים לו (להלן יב, יב).
כאשר יש צורך להיעזר ב'עובד זר' נוצרי או הינדי שיגור באחד מחדרי הבית ויטפל בקשיש או בחולה סיעודי, יש לסכם עמו שלא יכניס לחדרו צלב או פסלון הינדי כדי להשתחוות לו. בשעת הדחק, כאשר לא ניתן לסכם זאת ויש הכרח להיעזר בו, יש להשכיר לו את החדר, ויסיר ממנו את המזוזה עד סוף תקופת מגוריו בבית.[10]
בפועל, על סמך נימוקים שונים נהגו בתקופת הראשונים להשכיר בית לגוי. יש אומרים שההיתר מפני שבפועל הגויים נהגו להכניס את הע"ז לבתיהם דרך ארעי בלבד, בעיקר כשנטו למות. והרי הם כאוצרות ופונדקאות, שאמרו בתוספתא ע"ז ב, ט, שמותר להשכיר אותם לגוי, אף שידוע שהגוי מכניס לשם ע"ז, וביארו שההיתר הוא מפני שהכנסת הע"ז היא דרך ארעי (תוס' ר"ש ע"ז כא, א, 'אף'; רא"ש ע"ז א, כב; נימוק"י ע"ז כ, ב. ובדומה לזה כתבו ראב"ן ע"ז רצ"א, מאירי ע"ז כא, א וטור יו"ד קנא, י).
ורבים כתבו שבחוץ לארץ לא גזרו חכמים על השכרת בית לגוי (תוס' רבנו אלחנן ע"ז כא, א, 'אף'; וכ"כ תוס' שם בשמו; תרומה הל' ע"ז קמד, ועוד). והוסיף רשב"א (ע"ז כא, א) שמשום קדושת ארץ ישראל גזרו רק בארץ ובסוריה. וביאר ר"ן (בחידושיו שם ובע"ז ו, ב, בדפי הרי"ף) שגזרו רק בארץ, משום שרק בה יש מצוה לשרש אחר ע"ז. עוד הזכירו ראשונים רבים את סברת ר' חיים כהן, שאיסור התורה 'לֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' הוא רק בארץ, ולכן בחו"ל לא גזרו על השכרה. ויש שביארו שההיתר משום שבדיני הגויים קניין השוכר הוא קניין גמור, ובזמן השכירות אין הבית נחשב של ישראל (רא"ש ע"ז א, כב; נימוק"י ע"ז כ, ב 'מתניתין'). וראב"ן (ע"ז רצ) הוסיף סברה שבחו"ל הבתים רק חכורים לישראל ואינם שלהם. באו"ז ד, ע"ז קלז, כתב שהואיל ובירושלמי ע"ז א, י, מבואר ש"במקום שנהגו למכור – מוכר לו אפילו בית דירה ומשכיר לו אפילו בית דירה", הרי שהכל לפי המנהג, ואף שאיננו יודעים בבירור מהו טעמו של הירושלמי, אפשר לסמוך עליו להקל במקומותינו. אולם לרמב"ן (ע"ז כא, א) אף שהמנהג להקל בזה, "בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אף בחו"ל".
להלכה פסק שו"ע יו"ד קנא, י, שאסור להשכיר לעובד ע"ז בית דירה, ורמ"א שם ציין שהמנהג להקל כי הגויים אינם נוהגים להכניס ע"ז לבתיהם. ולש"ך שם יז, גם כשהגויים נוהגים להכניס ע"ז לבתיהם נהוג להשכיר להם, כי סומכים על הסברות הנוספות הנזכרות בראשונים.
אבל בארץ, יש להחמיר שלא להשכיר בית לעובד ע"ז, מאחר שרוב טעמי הראשונים להתיר השכרת בית לגוי בחו"ל אינם שייכים בארץ ישראל (שו"ת יש מאין סי' יז, לרב אליהו ילוז; דברי יציב ג, מב). אבל למוסלמי שאינו עובד ע"ז מותר (כפתור ופרח פרק י; פאת השולחן הל' א"י א, יט). ויש שהתירו להשכיר אף לנוצרים שמכניסים צלב גדול שאליו הם משתחווים, כי האיסור מדרבנן, ויש סוברים שאין איסור במקום של הפסד ממון, ופשט המנהג להקל. כ"כ שו"ת פני יצחק ח"ה יו"ד א, ושו"ת ישא איש יו"ד ב. והרב מכלוף אלדאודי המובא בישא איש שם, התיר בנוצרים גם על סמך הסוברים שאינם נחשבים כלל עובדי עבודה זרה (לעיל ה, יב). בצי"א (כב, עד) הוסיף ע"פ ש"ך קנא, יז, עוד הסבר למנהג להקל שכתב הרמ"א, שבימינו אי אפשר להוציא את השוכר מהבית ולכן מעמדו כקונה.
לפיכך, בשעת הדחק, כגון שלא נמצא עובד זר לטפל בחולה סיעודי אלא כזה שחשוב לו להחזיק בחדר צלב או פסלון הינדי שאליו הוא משתחווה, יש להשכיר לו את החדר ולהימנע מלהיכנס אליו בלא רשות העובד הזר. וכיוון שהחדר של הנוכרי, וגם יש בו צלם, יש להסיר ממנו את המזוזה.
