אסרו חכמים ללכת בדרך המוליכה לבית עבודה זרה בעת שמקיימים בו פולחן, משום מראית עין, שמא יחשדו בו שהוא הולך להשתתף בעבודתה או לכבדה. ורק אם אותה דרך מובילה גם למקום אחר, מותר ללכת בה למקום אחר. וכן מי שגר סמוך לשם, רשאי ללכת בה לביתו (ע”ז יא, ב; רבנו יונה, ראב”ד, רא”ש ועוד).
והרמב”ם (ע”ז ט, ט-י) מחמיר מאוד בפירוש דין זה, ולדעתו אסרו חכמים להיכנס לעיר שיש בה מקום עבודה זרה, וקל וחומר שאסור לגור בה. ורק כאשר הדרך למקום אחר עוברת שם – מותר לעבור בה (כמובא בהערה). אמנם למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, שהאיסור הוא ללכת בדרך המוליכה למקום עבודה זרה בעת שמקיימים בו פולחן (שו”ע קמט, א-ב).[1]
ג) לרמב”ם (ע”ז ט, ט-י), גם בימים שאין בהם חג אלילי אסור להיכנס לעיר שיש בה מקום מיוחד לע”ז, וכל שכן שאסור לדור בה, ורק כשהדרך עוברת דרכה למקום אחר, מותר לעבור בה. וכ”כ בפירושו למשנה (ע”ז א, ד): “כל עיר מערי האומה הנוצרית שיש להם בה במה, כלומר בית תפילתם, שהוא בית עבודה זרה בלי ספק, הרי אותה העיר אסור לעבור בה במתכוון, כל שכן לדור בה. אלא ה’ מסר אותנו בידיהם עד שנגור בעריהם בעל כרחנו, לקיים דברו וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן. ואם כך הוא דין העיר, כל שכן דין בית עבודה זרה עצמו, שכמעט אסור לראותו, וכל שכן לקרב אליו, קל וחומר להיכנס לתוכו”. וכך משמע מיראים סי’ ער. נראה שטעם האיסור לשיטתו הוא שמא ייגרר אחריה. כמו כן, באומרו ‘עיר’ נראה שכוונתו למה שנקרא בימינו יישוב או שכונה. ואף שיש סוברים שלרמב”ם עבודה זרה בשיתוף מותרת לנוכרים (לעיל ה, 10), וממילא הנצרות מותרת לנוכרים, כלפי ישראל החמיר מאוד להחשיבה כעבודה זרה גמורה. למעשה, כמבואר למעלה, דברי הרמב”ם לא התקבלו להלכה, אולם יש סוברים שבמקום שאפשר, טוב להחמיר כמותו (ש”ך קמט, א).
