גם למי שאין שום עניין בעבודה זרה, וגם בשעה שלא מקיימים בבית העבודה הזרה פולחן, אסור להיכנס לבית עבודה זרה, משום מראית עין, כדי שלא יחשדו בו שהוא רוצה להתקרב לעבודה זרה ולעובדה.
נחלקו הפוסקים אם מותר להיכנס לחצר בית עבודה זרה בשעה שאין מקיימים שם פולחן. יש מתירים, כגון כאשר רוצים להיכנס לחצר כדי לשבת בצל האילנות (רבנו יונה, רא”ש). ויש אוסרים, כדי שלא יחשדו בו שהוא רוצה להתקרב לעבודה זרה ולעובדה, אמנם אם היתה הדרך עוברת בחצר בית עבודה זרה מותר ללכת בה בדרכו למקום אחר (רמב”ם, רשב”א). והמנהג כדעת המחמירים, ומידת חסידות שאפילו כשהדרך עוברת בחצר בית עבודה זרה, אם יש דרך חילופית שאינה ארוכה ממנה, נמנעים מללכת בדרך העוברת בחצר בית עבודה זרה (רמ”א קמט, ב; צי”א יד, צא, ב; אג”מ יו”ד ג, קכט, ו).
הנאלץ לעבור ליד מקום עבודה זרה, הורו חכמים שלא יעשה דבר שנראה ממנו כאילו הוא משתחווה לה. לפיכך, אם נתקע לו קוץ ברגלו או התפזרו מעותיו לפני עבודה זרה – לא ישׁחה להסיר את הקוץ או לאסוף את המעות מולה, מפני שהוא נראה כמשתחווה לה. אלא ישב או ישחה תוך שהוא מפנה את גבו או את צידו לעבודה זרה, וכך יוציא את הקוץ ויאסוף את מעותיו. גם כשאין שם אדם שרואה אותו, לא ישחה כשפניו לעבודה זרה, מפני שכל דבר שאסרו חכמים מפני ‘מראית עין’ של איסור תורה, אסור לעשות גם בחדרי חדרים. כיוצא בזה, מנהג עובדי האלילים היה לקבוע לפני האליל פרצופים בדמותו, והיו מזרימים מים דרך פיהם, ואסרו חכמים לשתות מהם, כדי שלא ייראה כמנשק לאליל. כיוצא בזה, אם היה מעיין נמשך לפני עבודה זרה, לא ישחה וישתה ממנו, כדי שלא ייראה כמשתחווה לעבודה זרה (ע”ז יב, א; שו”ע קנ, ב; ש”ך א).
יש אומרים, שגם במצב של סכנת מיתה בצמא, לא ישתה באופן שנראה כמשתחווה לעבודה זרה. ורבים סוברים, שהואיל והאיסור הוא מפני מראית עין בלבד, במצב של פיקוח נפש ישתה למרות שהוא נראה כמשתחווה לפסל. וכן הלכה (ר”ן, רמ”א קנ, ג). ולכן מי שרודפים אחריו להורגו, רשאי להיכנס לבית עבודה זרה אף בשעת פולחן, הואיל והוא נכנס לשם כדי להציל את חייו.[2]
