אסור להשתתף בטקס הלוויה או בחתונה שמתקיימים בכנסייה. כאשר מדובר בהלוויה של חבר לעבודה שהנימוס מחייב שישתתף בצער המשפחה, ישתתף באירועים שאין בהם סממן דתי, כגון בביקור ניחומים בביתם לפני או אחרי ההלוויה, או בהליכה אחר הארון כאשר אין שם ביטויים דתיים.
בשעת הדחק, לצורך ציבורי גדול במיוחד, כגון בטקסים של משפחת המלוכה הבריטית, נהגו להתיר לנציגי הציבור היהודי להשתתף, הואיל והכל יודעים שהם משתתפים מתוך חובה ציבורית ולא משום הצד הדתי שבטקס. וכך נהגו הרבנים הראשיים של בריטניה.[7]
[7]. יש אומרים שאף לצורך חשוב מאוד אסור להשתתף בהלוויה או בחתונה או בטקס הכתרת מלך שמתקיים בכנסייה. כ”כ פרי השדה ב, ד; יבי”א יו”ד ז, יב, ושו”ת אריאל (ח”ב עמ מג-מח). ולמנח”י (ליקוטי תשובות עא), כאשר יש צורך גדול מאוד, צריך להתייעץ עם רב. למעשה, הרבנים הראשיים של בריטניה נהגו להשתתף. בשו”ת ושב ורפא ג, נז, לגבי חתונה של נסיך הולנד, סבר שמותר לנציגי הציבור היהודי להשתתף אבל לא לרבנים. הרב משה שתרוג מטוניס בשו”ת ישיב משה א, רלה (נפטר בתרפ”ח), התיר להיכנס לכנסייה לצורך גדול ומניעת איבה. וכן נהג הראשל”צ הרב יעקב מאיר. והרב קוק באגרות ראיה ח”ד א’קנח, הצטער על כך, וכתב שהוא עצמו מעולם לא נכנס לכנסייה.
בעניין השתתפות בהלוויה, ראו במראה הבזק ו, סג. לעניין השתתפות בהלוויה שנערכת בחדר הסמוך לכנסייה, בקובץ ‘גם אני אודך’ פסקי הוראה ב, ז, שהביא דעות להקל ולהחמיר.
ראו לעיל בסוף הערה 3, שיש מקילים להיכנס לכנסייה גם בלא צורך גדול.
