לעיתים יהודים שהתגוררו בין הגויים נתבקשו, כמו שאר בני העיר, לסייע בתרומות לבניין הכנסייה. פעמים שהיתה סכנה בסירוב לתרום, ופעמים שהכנסייה הונהגה על ידי אוהבי ישראל והסירוב לתרום היה עלול לפגוע ביחסים הטובים איתם. נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר משום דרכי שלום לתרום לבניין כנסייה.
הרב מרדכי הורוויץ מפרנקפורט כתב (מטה לוי ב, כח), שנהגו מדורות קדמונים להקל בזה משום איבה ודרכי שלום, וזאת משום שבני נח לא הוזהרו על השיתוף ועל כן אין להם איסור עבודה זרה בנצרות (לעיל ה, י), וממילא אין איסור ליהודי לסייע להם בכך. ולדעתו אף יש בתרומה זו משום קידוש השם, שיראו כל עמי הארץ שאף שאנחנו יהודים נאמנים ומוכנים למסור את נפשנו באהבה על אמונת ה’ אחד, ולכן אם יכפו אדם מישראל להתנצר – ייהרג ולא יתנצר. אולם בני נח יכולים לקבל את הנצרות ולהיות מחסידי וגדולי אומות העולם, ולנחול עולם הבא אם ישמרו את שבע מצוות בני נח, ואנו מוכנים לעזור להם בכך. אמנם אם יש בקהילתם יהודי מומר שייכנס לשם – אסור (וכ”כ הרב אונא בשואלין ודורשין לה). כמאה שנה לאחר מכן, בשנת תשנ”ו, סמך על דבריו הרב שלום משאש, רבה של מרוקו ואח”כ ירושלים, והתיר לתרום לכנסיות שנשרפו בארה”ב על ידי שונאי הדת (שמ”ש ומגן ח”ג או”ח ל-לא).
אולם לדעת הרב דוד צבי הופמן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, אסור ליהודי לתרום לבניין כנסייה. ואף שלדעת רוב הפוסקים הנצרות מותרת לנוכרים, כיוון שליהודים היא אסורה כעבודה זרה, אסור ליהודי לתרום לבניינה (מלמד להועיל יו”ד קמח, ב). אמנם בלית ברירה, כאשר יש חשש איבה, גם לדעת הסוברים ששיתוף ונצרות אסורים לנוכרים, מותר לתרום תוך כוונה שהתרומה תהיה לבניין ‘תשמיש דתשמיש’ מקום הפולחן, כגון לחדרי המבואה והחצר, שכפי שלמדנו (לעיל יא, ח), מותר ליהודי לבנותם. ואם אפשר, כדי להבטיח שהתרומה תלך לצרכי בניית ‘תשמיש דתשמיש’, יתרום את חומרי הבניין הנצרכים לכך (ראו מנחת שי סב).[11]
לגבי מסגד, אף שהמוסלמים אינם עובדי אלילים, כיוון שבדרך כלל מנהיגיהם מטיפים לשנאת ישראל, מצווה להתרחק מהם ואסור לסייע להם. אמנם אם ידוע שהם מכבדים את ישראל ואת דתם, מותר לתרום להם.
