לדעת רוב הפוסקים, צלב שנועד לפולחן, שמתפללים אליו ומשתחווים לו, נחשב עבודה זרה. ואילו צלב שלא נועד לפולחן אלא לסימן, לא נחשב עבודה זרה. לכן צלב שמעמידים במקומות פולחן ומשתחווים אליו נחשב עבודה זרה ואסור בהנאה, ואסור ליהודי לעשותו, והעושה אותו חייב מלקות, שנאמר (שמות כ, ד): “לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה” (רמב”ם ע”ז ג, ט). וכן אסור מהתורה לעטרו בקישוטים (שם ג, ו).
מנגד, צלב שנועד לסימן בלבד, ואין משתחווים אליו, אינו נחשב עבודה זרה ואין בו איסור הנאה. לפיכך, צלבים שעל דגלי מדינות, כדוגמת דגלי בריטניה, שוויץ ושבדיה, כיוון שנועדו לסימן וזהות ולא לשם פולחן, אינם נחשבים עבודה זרה, ומותר לייצרם. וכן מותר לתלות אותם לקראת ביקורים ממלכתיים. כמו כן מדליות ועיטורי כבוד שהמלכויות העניקו, למרות שבמרכזן מופיע צלב, ולעיתים אף נקראו ‘צלב אבירות’, כיוון שלא נועדו לפולחן אלא לכבוד והוקרה, אין איסור לקבל אותם ולעונדם לשם כבוד. וכן הדין לגבי בולים שיש בהם צלב, שמותר להשתמש בהם ואף מותר לאוספם.
אולם ראוי לישראל להתרחק משימוש בקישוטים שמזכירים דתות זרות. ובמיוחד בעת שנכנסים לבית כנסת – ראוי להימנע מלענוד מדליות או ללבוש בגדים שיש עליהם סמלים שמזכירים דת זרה. וכן לגבי כלים שעיטרום בצלב, כיוון שנועדו לנוי ולא כדי שישתחוו להם – הכלים מותרים בהנאה. אמנם ככל שהצלבים ניכרים יותר כמבטאים דת זרה, עדיף יותר שלא להשתמש בהם, או לחילופין, למחוק את הצלב או להסתירו. אך צלבים שאינם ניכרים כמבטאים דת זרה אלא כסימן, כדוגמת דגלי מדינות וכגון אלו שעל כלי שחמט ושאר משחקים, אין צורך להסיר.[12]
צלבים גדולים שרגילים להשתחוות אליהם, לדעת רוב הפוסקים נחשבים ע”ז. כ”כ ראבי”ה (סי’ אלף נא), ורמ”א קמא, ב. אמנם יש סוברים שהנצרות אינה ע”ז, וכן טוענים הכמרים המלומדים, שאין בצלב אלוהות, וההשתחוויה לצלב היא לאל ולא לצלב (כמובא לעיל ה, יב, 14). וכן דעת המאירי ודעימיה (שם ה, יג). ולדעת רוב הפוסקים, כיוון שההמון מייחס כוחות אלוהיים לצלב שמשתחווים לו – הוא נחשב ע”ז. אך כאשר ברור שהצלב לא נעשה לשם פולחן, אינו אסור בהנאה. לכן לדוגמה אין איסור להשתמש בבולים שיש עליהם צלבים (אג”מ יו”ד א, סט).
מלכויות באירופה נהגו להעניק מדליות צלב שנקראו ‘צלב אבירות’ לאות כבוד לאנשי מעלה, ובכללם גם לרבנים, וכיוון שצלבים אלו נוצרו לאות כבוד ולא לשם עבודה, לא נחשבו ע”ז והיו מותרים בהנאה, ונהגו ללכת עמהם באירועים מכובדים. כ”כ שואל ומשיב (קמא ג, עא). וכ”כ הרב יצחק ניסים (יין הטוב ח”א יו”ד יא), שאף המחמירים להחשיב צלב שעל הצוואר כע”ז (ראו בהלכה הבאה), בזה מקילים, כי ברור שניתן כאות הוקרה וכבוד בלא קשר לע”ז. וכן נהג הראשל”צ הרב יעקב מאיר לענוד את עיטור הצלב בטקסים רשמיים. וכ”כ ביחו”ד ג, סה. ובשו”ת רבי עזריאל הילדסהיימר ח”א יו”ד קעט, כתב שאין ראוי לבוא עם מדליית צלב לבית הכנסת ולעלות כך לתורה, כי זה מנוגד לרגש היהודי. והרב חיים פלאג’י (לב חיים ג, ק), כתב שנכון לעונדם רק בעת שייכנסו למקום השררה. הרב קוק, שנהג תמיד להחמיר, לא סירב לקבלו מהשלטון הבריטי כדי שלא לפגוע במלכות, ובטקס חלוקתו ענד אותו באופן שחלקו מוסתר, כך שבתמונה לא רואים שזה צלב, ומאז לא ראו אותו אצלו. (עי’ בערוגת הבושם יו”ד קל, ושבט הלוי ד, צד, שהחמירו שלא להשהותו בבית).
