נחלקו הפוסקים לגבי צלב שתולים בשרשרת על הצוואר כקישוט. יש שהחמירו, משום שלעיתים נוצרי שרוצה להתפלל, מעמיד צלב זה לפניו ומשתחווה אליו (מעיל צדקה). אולם לדעת רבים הוא אינו נחשב עבודה זרה ומותר בהנאה, כי הוא נעשה לזיכרון, לבטא זהות דתית, ולא לשם פולחן (ראבי”ה, רמ”א קמא, א). לפיכך, יהודי שקיבל בחובו צלב מזהב שמעוטר באבנים טובות – רשאי למוכרו. כיוצא בזה, בעל חנות מזכרות שנצרך למכור גם צלבים שעונדים לצוואר – רשאי להחזיקם ולמוכרם.
כאשר נפגשים עם כומר שעונד צלב גדול של כמרים, צריך להיזהר שלא לקוד לפניו, הואיל והצלב שבכנסייה הוא צורה שמשתחווים לה, ואם היהודי יקוד לפני הכומר ייראה כמשתחווה לעבודה זרה. ואף ייזהר שלא יקום לפניו, כדי שלא ייראה כמכבד עבודה זרה. אמנם בשעת הדחק, כאשר מדובר בכומר בעל מעמד שלטוני, וההימנעות מהשתחוויה כרוכה בסכנה, התירו להשתחוות, כי אחר הכל ההשתחוויה היא לאיש ולא לצלב. בנוסף, הצלב שהוא נושא עליו אינו נחשב עבודה זרה, כי הוא נועד לבטא את מעמדו ותפקידו ולא לשם פולחן. והיו כמרים שנהגו כבוד ביהודים, ולפני שנפגשו איתם הסתירו את הצלב שעליהם, כדי שהיהודים יוכלו לכבדם בקידה כמקובל בלא חשש (תה”ד קצו).
לכתחילה אין להניח לנוכרי שעונד צלב להיכנס לבית הכנסת. וגם אם הוא נצרך להיכנס לבית הכנסת כדי לבצע עבודת תחזוקה או כדי לסעוד חולה, יש לבקש ממנו שלא יענוד צלב. אך אם הדבר עלול לגרום לעלבון, אין להעיר על כך, כי דעת רוב הפוסקים שהצלב שעונדים על הצוואר אינו עבודה זרה.
כאשר מזמינים לבית כנסת נוכרים נכבדים, מנהיגי ציבור ודת, לתפילה לשלום המדינה או לתמיכה במדינת ישראל, או לטקס הכתרת רב, לכתחילה יש לבקש שלא יענדו צלב. אך אם החליטו לענוד צלב, אין להעיר להם כדי שלא לגרום לעלבון[15]
וחילק בין צלבים לזיכרון שמותרים לצלבים לשם כבוד שאסורים, וכל שמנשקים אותו אסור. מנגד, ראבי”ה (סי’ אלף נא), היקל, וכן פסק רמ”א קמא, ב: “אבל שתי וערב שתולין בצוואר לזכרון שבאו ממקומותיהם, לא מקרי צלם ומותר”. כלומר, גם אם ינשקום ויתלו אותם לפניהם כשירצו להתפלל, אין זה אלא לזיכרון ולא שיחשבו שהם אלוהות. וכן דעת תרומת הדשן קצז, אלא שכתב שיש להימנע מלהשתחוות לכומר שעונד צלב, משום חומרת ההשתחוויה שהיא אחת מארבע עבודות אסורות, ובלית ברירה ישתחווה ויעצום עיניו. ע”כ. כדברי הרמ”א כתבו: לבוש קמא, א; ב”ח ו; בן איש חי ש”ש מסעי ג, ועוד רבים. אמנם ש”ך קמא, ו, ביאר שיש להקל כרמ”א רק כשידוע שלא השתחוו לצלב זה, אבל כשלא ידוע יש להחמיר, כי אינו גרוע מכלי מכובד. אולם חלקו עליו בחכמ”א (בינת אדם שער או”ה ע); זרע אמת ב, מה; אבני נזר חו”מ קיט. לפיכך, יהודי שקיבל בחובו תכשיט צלב שעונדים על הצוואר, רשאי למוכרו.
כתב בשו”ת אמרי דוד סימן קפ, שגם למתירים בהנאה, אסור לסחור בצלבים משום חשד שמא הוא עובד להם. אולם לדעת רבים, הואיל ולרוה”פ אין עובדים להם, בעל חנות מזכרות שנצרך למכור צלבים לשרשראות כדי שלא יפסיד לקוחות, רשאי למוכרם, ואין מקום לחשוד בו שהוא רוצה לעובדם. ואם אפשר ראוי שיעמיד למכירה זו זבן נוכרי (כעין זה במסורת משה ח”ד עמ’ רו).
בעניין כניסת נוכרים עם צלבים לבית הכנסת, כעין המובא למעלה כתב בשו”ת הר צבי ח”א או”ח פה. וכן אירע בשנת תשט”ו, בעת אירוע הכתרת הראשל”צ הרב יצחק נסים בבית כנסת ישורון, שכמה ממנהיגי העדות הנוצריות ענדו צלב גדול, ולא ביקשו מהם להסתירו כדי שלא להעליבם (‘מן ההר אל העם’ עמ’ 52).
