בנוסף לאיסור לפנות אחר האלילים, ישנה מצווה שלא יְפַנֵּה אדם את דעתו לחשוב ולהתעניין בדעות רעות שעלולות לגרום לו לעקור עיקר מעיקרי התורה, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". דרשו חכמים: "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות… וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זו זנות [הרהור עבירה] … אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם – זה הרהור עבודה זרה" (ספרי שם; ברכות יב, ב). במחשבת מינות כלול גם התעניינות ועיון במחשבות של כפירה, בין לכיוון של עבודה זרה ובין לכיוון של פקפוק באמונה בה' או בסגולת ישראל או בתורת ישראל. וכפי שכתב הרמב"ם (ספה"מ לא תעשה מז): "שהזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה".
ואין הכוונה למנוע שאלות לבירור האמת או מחשבות בתחומי הפילוסופיה, אלא שיש לשכלו של אדם גבול אישי וגבול כלל-אנושי. הגבול האישי תלוי ברמתו האישית של הלומד. ככל שהוא בשלב מתקדם יותר של לימוד תורה והתפתחות שכלית, כך הוא מסוגל להתמודד יותר עם דעות מנוגדות לאמונתו ולהשיב עליהן תשובות שיעצימו את אמונתו. אך אם ינסה ללמוד דעות אלה לפני שיגיע לשלב שבו יוכל להתמודד איתן, יש חשש שיפגעו באמונתו. לא זו בלבד, אלא גם דברי תורה עמוקים אינם ראויים למי שעוד לא התרגל לעיין בחכמה וללמוד ש"ס ופוסקים. ואף אז, ייזהר ללומדם בתשומת לב רבה ולאור הדרכת רב, כדי שלא יטעה להבינם שלא כראוי ויגיע לידי הגשמה הנוטה לעבודה זרה או למחשבות כפירה (משנה חגיגה ב, א).
הגבול הכלל-אנושי נובע מכך ששכלו של האדם מוגבל, וגם אם יחכים מאוד בתורה ובחכמה, יש תחומים שהם מעבר להשגת השכל האנושי, ואם ינסה לחשוב בהם, יחריב את יכולת שכלו לחשוב כראוי, ובעל כורחו יגיע לעמדות של עבודה זרה או כפירה. זהו שהזהירו חכמים במשנה (חגיגה ב, א): "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו – ראוי לו שלא בא לעולם".
הגבלות אישיות וכלליות אלו נועדו לתת לאדם אפשרות להחכים בתורה ובחכמה בלא ליפול בטעויות חמורות מחמת עיסוקו בדברים שמעבר להשגתו. וכן ביאר הרמב"ם (מו"נ א, לב), שכשם שאדם שמתאמץ להסתכל על דברים שאין ביכולתו לראות כדוגמת השמש, מקלקל את ראייתו עד שלא יוכל לראות גם דברים שמתחילה היה יכול לראות; כך מי שמנסה לחשוב בדברים שאין שכלו של האדם מסוגל להבינם, מקלקל את יכולתו להשיג את מה שביכולתו להבין. לכן הזהירה התורה שלא לתור אחר מחשבות שעלולות להביא לכפירה. אבל אין כוונתה "לסתום את פתח העיון לגמרי ולבטל את השכל מהשגת מה שאפשר להשיגו, כפי שחושבים הבורים והרשלנים, הששים להפוך חסרונם ואווילותם לשלמות וחכמה, ואת שלמותם של אחרים וידיעתם לפחיתות ויציאה מן התורה. שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ. אלא כל הכוונה היא להודיע שיש לשכל האנושי גבול שהוא עוצר בו".[2]
בדורות האחרונים, בתהליך הדרגתי רבתה החכמה ורבים לומדים מספרים, לכן נוהגים רבנים ללמד גם עניינים מורכבים אלה לקבוצות גדולות יותר. ועדיין העיקרון מחייב, שלא ללמד דברים מורכבים ומופשטים למי שאין ביכולתו לקולטם, ובעקבות לימודם הוא עלול להגיע לכפירה או עבודה זרה. ויש תחומים שהם מעבר ליכולת השגת האדם, וכפי שאמרו במשנה (חגיגה ב, א): "מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור". כלומר מה היה לפני תחילת הכל, ומה מעבר לכל הנמצא, וכפי שביאר הרמב"ם בפירושו למשנה שם ובמו"נ א, לא-לב. בפילוסופיה המודרנית קנט ביסס עמדה דומה בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה', לפיה אין אפשרות להבין את הדבר כפי שהוא לעצמו, אלא רק כפי שהוא מתקבל אצלנו בתודעתנו לפי יכולת השגתנו. המבין יסוד זה, מבין שמכל הגילויים המדעיים לא ייתכנו קושיות על האמונה, ומצד שני יש בלימודם מצווה, שכן הם חכמת הבורא ובכלל מעשה בראשית שמצווה ללומדם (ראו פנה"ל ליקוטים א', א, טו).
