האיסור לחשוב ולהתעניין בדתות שונות או בדעת מינים וכופרים, הוא לשם סקרנות, אבל למי שכבר החכים בתורה ובחכמה, ומעוניין ללמוד אותן כדי להעמיק את הבנתו בתורה, מותר ואף מצווה ללומדן. שנאמר (דברים יח, ט): "לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם", דרשו חכמים (סנהדרין סח, א): "לַעֲשׂוֹת אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות". יתרה מזו, רק חכם שלמד את דרכי עבודת כל האלילים, ואת דרכי הכשפים והקסמים, היה רשאי להתמנות כדיין בבית הדין, כי בלא שילמדן לא יוכל להורות ולדון בדיניהן (סנהדרין יז, א; רמב"ם סנהדרין ב, א). גם לאחר חורבן בית המקדש השני, כאשר בתי הדין כבר לא דנו בדינים אלו, למדו חכמים את דרכי העבודה הזרה והכשפים כדי להבין את עומק הדרכת התורה (סנהדרין סח, א; להלן יט, ג). הרי שההיתר ללמוד כדי 'להבין ולהורות' אינו רק כדי לפסוק הלכה בבית הדין, אלא גם כדי להבין את הטעם שאסרה התורה דברים אלו, וללמד זאת לתלמידים כפי הבנתם.
כשם שמצווה לתלמידי חכמים ללמוד כדי להבין ולהורות בענייני עבודה זרה וכשפים, כך מותר ומצווה למי שכבר החכים בתורה ובחכמה ללמוד את דעות המינים, כדוגמת התפישות הפילוסופיות הכפרניות. מפני שמתוך הכרת הדתות והדעות הזרות ניתן להבחין יותר בייחודן של תורת ה' ואמונת ישראל. והמעמיקים יוכלו להבין מתוך כך את השאלות שמטרידות את בני הדור ואת התשובות השונות שניתנו להן, וכן את היתרון שבהדרכות התורה שכוללת את כל המעלות באיזון מופלא, ועל ידי המצוות נותנת מענה מרומם ומתקן לכל האתגרים שעומדים בפני האדם. בנוסף, על ידי לימוד הדתות והדעות השונות ידעו החכמים להשיב לטענות שבני הדתות השונות, המינים והכופרים טוענים כלפי תורת ישראל, וכפי שאמרו חכמים (אבות ב, יד): "הֱוֵי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס".[3]
ויש שהגבילו את ההיתר ללמוד בספרי ע"ז ודעות שונות כדי להבין ולהורות, וכדרך שכתב בבאר שבע (סנהדרין ק, ב) שההיתר הוא רק בדינים מסוימים שנאמר בהם היתר זה במפורש, וביארו שהרמב"ם למד דברים נוספים על פי המשנה (אבות ב, יד): "ודע מה שתשיב לאפיקורוס", שאם לא כן יטעו הטועים אחריהם. כעין זה כתב ריב"ש (שו"ת סי' מה), שההיתר הוא ללמוד כדי להשיב לאפיקורוס, והוסיף שהרמב"ם ורלב"ג הפריזו בזה. גם בדורות האחרונים, יש שכתבו שההיתר הוא רק עבור תלמידי חכמים גדולים במיוחד (אג"מ יו"ד ב, קיא).
אולם בפועל, במשך כל הדורות, תלמידי חכמים רבים נהגו ללמוד דתות ודעות שונות, כדי לבסס את תפישת עולמם התורנית. בתוך לימודי הדתות, בנוסף לביקורות הצודקות עליהן, עמדו גם על הנקודות הטובות שבהן, וכדרך שכתבו הכוזרי (ד, כג), והרמב"ם (הל' מלכים יא, ד), על הנצרות והאסלאם, וכדרך שכתב מרן הרב קוק על כל הדתות, כמובא לעיל בפרק ט. קל וחומר שכך היחס לספרי הפילוסופים, שאף שיש בהם גם דעות מינות, תלמידי חכמים רבים עודדו ללומדם (עי' מו"נ ג, כט). ככל שעוברות השנים, עולות יותר שאלות שונות מתחומים שונים, וממילא יש צורך גדול יותר שתלמידי חכמים שמלמדים תורה יתמודדו עמהן וישיבו עליהן מתוך ביטחון תורני ותפישה רחבה. יתרה מזו, בדורות הללו שהחכמה הפכה לנחלת הציבור הרחב, אתגרי החיים תובעים רמה תורנית גבוהה יותר, ובכלל זה גם הכרה מסוימת של דתות ודעות זרות, וממילא כל מי שהתרגל בלימוד ובחכמה הוא בכלל ההיתר והמצווה 'להבין ולהורות'. ראו עוד בהלכה הבאה ביחס לשאלה החינוכית.
