מותר להתבונן בפסלים ובתמונות שנעשו לשם נוי, למרות שלעיתים עושים את אותם הפסלים והתמונות לשם עבודה זרה. ויש מחמירים וסוברים שאם אין רגילים לראות צורות אלילים אלו, גם אם נעשו לשם נוי אסור להתבונן בהן. אבל אם הן צורות שרגילים תמיד לראות, כדוגמת צורות אלילים שהוטבעו על מטבעות, מותר להתבונן בהן. ויחידים שרצו לקדש את עצמם הידרו שלא להתבונן גם בהן (ע"ז נ, א).
למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, שהאיסור להתבונן חל רק על פסלים ותמונות שעובדים אותם, אבל מותר להתבונן באותן צורות של אלילים כאשר עשו אותן לשם נוי. וכן מנהג העולם (באו"ה). אמנם אין ראוי לקשט את הבית בתמונות של אלילים שנעשו לשם נוי.[7]
כפי שלמדנו (לעיל יב, ח), מותר להתבונן בפסלים שעבודתם בטלה מן העולם או בשברי פסלים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות. וגם אין בהם איסור 'אל תפנו', שהואיל ועבודתם בטלה – אין חשש שהאדם ייגרר אחריהם.
לכאורה קשה על המחמירים, מהיכן למדו שאסור להתבונן בצורות אלילים שנעשו לנוי? הרי במקום שאין עובדים אותן, מותר אף לעשות חלק מצורות אלו לשם נוי, כדוגמת פסלים של בעלי חיים (להלן טו, א). ויש לומר שבצורות האסורות היתה פריצות, שכן הפסלים היו עירומים, והאומנים עוררו על ידם את הדמיון לדברים בטלים והרהורי עבירה (מאירי, רדב"ז ד, קז), וכדברי שו"ע או"ח שז, טז: "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים, ועובר משום אל תפנו אל האלילים – לא תפנו אל מדעתכם". ויש אומרים שהאיסור לדעת המחמירים הוא בצורת אדם בכל גופו שהואיל ואסור לעשותה (להלן טו, א; ג), החמירו גם שלא להתבונן בה (חכמ"א פה, ט; דברי ירמיהו הל' ע"ז ב, ב).
