[7]. בשבת קמט, א: “דיוקנא עצמה – אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר: אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא? – אמר רבי חנין: אל תְְּפַנוּ אל מדעתכם”. הקשו תוס’ (שם ‘ודיוקני’), מגמרא ע”ז נ, א, בה מבואר שקראו לרבי מנחם ברבי סימאי “בנן של קדושים”, משום “דאפילו בצורתא דזוזא לא מיסתכל”. משמע שמותר להסתכל בדיוקנאות שעל מטבעות, שפעמים רבות היו בצורת אלילים, שכן רק חסידים נמנעו מכך. פירשו תוס’ שהאיסור להסתכל הוא על דיוקנאות שנעשו לשם ע”ז, אבל כאשר אותם דיוקנאות נעשו לשם נוי או לשם סימן, כדוגמת הנעשים על המטבעות, מותר להסתכל עליהם. וכן דעת רמב”ם ע”ז ב, ב, סמ”ג, החינוך ריג, רא”ש, רבנו ירוחם, ב”י קמב, טו; כנה”ג, ש”ך לג, ועוד. ויש מחמירים וסוברים, שאסור להתבונן על כל צורה שיש בה כדי לפנות את ליבו של אדם מעבודת ה’, גם כאשר נעשתה לנוי, ורק כאשר רגילים לראותה תדיר, כדוגמת צורה שעל מטבעות, אין איסור להסתכל (רש”י שבת שם ‘כתב’; פסקי רי”ד; ריבב”ן, מאירי ור”ן סג, ב, ברי”ף). למעשה, הלכה כדעת המקילים, וכך מנהג העולם (מ”א או”ח שז, כג; א”ר לט, באו”ה ‘ועובר’, ועוד רבים). הוסיף מ”א שז, כג, שגם לאוסרים הסתכלות, הכוונה “להעמיק בראייתו ולהתבונן בה אבל ראייה בעלמא לית לן בה”, וכ”כ פוסקים רבים ומהם: באו”ה שם, וערוה”ש שז, ח.לכאורה קשה על המחמירים, מהיכן למדו שאסור להתבונן בצורות אלילים שנעשו לנוי? הרי במקום שאין עובדים אותן, מותר אף לעשות חלק מצורות אלו לשם נוי, כדוגמת פסלים של בעלי חיים (להלן טו, א). ויש לומר שבצורות האסורות היתה פריצות, שכן הפסלים היו עירומים, והאומנים עוררו על ידם את הדמיון לדברים בטלים והרהורי עבירה (מאירי, רדב”ז ד, קז), וכדברי שו”ע או”ח שז, טז: “מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים, ועובר משום אל תפנו אל האלילים – לא תפנו אל מדעתכם”. ויש אומרים שהאיסור לדעת המחמירים הוא בצורת אדם בכל גופו שהואיל ואסור לעשותה (להלן טו, א; ג), החמירו גם שלא להתבונן בה (חכמ”א פה, ט; דברי ירמיהו הל’ ע”ז ב, ב).
