מצווה לאבד ולשרש את העבודה הזרה מהארץ, ובכלל זה מצווה להתייחס אליה בביטול ולהביע זאת על ידי כינויה בשם גנאי. שנאמר (דברים יב, ג): "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". איבוד השם הוא על ידי שינוי שמם לגנאי, שנאמר (שם ז, כו): "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא". שאם היו קוראים לה 'בית גליא' לשון גובה, משנים ל'בית כריא' לשון שפלות, ואם קראו לה 'עין כל' משנים ל'עין קוץ' (ע"ז מה, ב; מו, א; שו"ע קמו, טו). וכן למדנו בתורה ובנביאים שהאלילים נקראים 'גילולים' ו'שיקוצים' לשון ביזוי.
בנוסף, אסרה התורה לנדור או להישבע בשם עבודה זרה, שנאמר (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". נודר הוא האומר: "בשם עבודה זרה פלונית פירות אלה יהיו אסורים עליי בנדר". נשבע הוא האומר: "בשם עבודה זרה פלונית אני נשבע שלא אוכל פירות אלה" או "שהחזרתי את חובי" (סנהדרין ס, ב; סג, ב). הנודר או נשבע בשם עבודה זרה חייב מלקות. ואף שבדרך כלל אין חייבים מלקות על חטא שנעשה בדיבור, משום חומרת איסור עבודה זרה וחומרת נדר ושבועה, על דיבור זה חייבים מלקות (רמב"ם ע"ז ה, יא; כסף משנה שם; שו"ע יו"ד קמז, א).
בכלל האיסור, שלא להזכיר את האלילים בדרך כבוד, שכל המזכירם דרך כבוד מחזק את מעמדם ועובר באיסור תורה. כמו כן, אסור לגרום לנוכרי להישבע בשם אליליו (ראו לעיל יא, ג-ד).
ואף באופן סתמי אסרו חכמים להזכירם, כי בעצם הזכרתם יש כעין הכרה במציאותם, בעוד שבאמת צריך לבטלם. גם כשיש בכך תועלת אסור להזכירם. לפיכך, הרוצה לקבוע מקום מפגש עם חברו, גם כאשר נוח לו להסביר שהוא בצד עבודה זרה מסוימת, לא יזכיר את שמה אלא ימצא דרך אחרת להסביר היכן ייפגשו (סנהדרין סג, ב; רא"ש, שו"ע קמז, א).[1]
יש אומרים שהמצווה לכנות לעבודה זרה שם גנאי היא דווקא בארץ ישראל, שכן מצווה מיוחדת לישראל לאבד את העבודה זרה מהארץ, שנאמר (דברים יב, ג): "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". אבל בחוץ לארץ די שלא להזכיר את האלילים ושלא לתת להם מעמד (רש"ל, פרישה, ש"ך יד). ויש אומרים שהמצווה היא גם בחוץ לארץ, שכן בכל מקום צריך לשקץ ולתעב את העבודה הזרה (ט"ז, חת"ס ע"ז מו, א).
