ההוראה לכנות שם גנאי לעבודה זרה נאמרה לשיח פנים-יהודי, אבל כאשר דברי הגנאי יישמעו לנוכרי ויעליבו אותו, יש להיזהר שלא לפגוע בו מפני דרכי שלום. וקל וחומר הוא, שאם הורו לשאול בשלום עובד עבודה זרה ביום אידו בשפה רפה מפני דרכי שלום (גיטין סב, א; להלן הלכה ו), קל וחומר שאין לבזותו. על אחת כמה וכמה כאשר הוא נוכרי הגון שעובד עבודה זרה בשיתוף, שאין לפגוע באמונתו בדיבור או במעשה. לפיכך, כיום שכל דבר שנכתב או מוקלט יכול להגיע לכל העמים, המצווה לאבד את שם האלילים היא על ידי ביאור מנומס ומדויק של החסרונות שבהם.[2]
[2]. הורו חכמים הוראות רבות כדי למנוע איבה ולעשות שלום בין ישראל לנוכרים. בשלוש משניות (שביעית ד, ג; ה, ט; גיטין ה, ח), הורו חכמים: “מחזיקין ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל, ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום”. כלומר, אם ראה נוכרי עובד בשביעית בשדה שבארץ ישראל, אומר לו: יחזקו ידיך (ראו פנה”ל שביעית ה, 10). כמו כן, הורו חכמים (משנה גיטין ה, ח) שלמרות שמתנות עניים נועדו לעניי ישראל, אם באו ללקט עמם עניי נוכרים, אין מוחים בידם מפני דרכי שלום. וכן נפסק (רמב”ם הל’ מתנות עניים א, ט). לא זו בלבד אלא ביארו חכמים (גיטין סב, א), שכוונת ההוראה “שואלים בשלומם מפני דרכי שלום”, שאפילו אם פגשום ביום אידם, שואלים בשלומם בשפה רפה משום דרכי שלום (להלן הלכה ו). לפיכך, לא ייתכן שהורו חכמים לפגוע בנוכרי על ידי ביזוי שם אליליו בפניו או באופן שישמע על כך. וכן אמרו חכמים שאברהם אבינו אירח בכבוד אורחים שנדמו בעיניו כעובדי עבודה זרה המשתחווים לאבק רגליהם (ב”מ פו, ב). נמצא שכינוי שם גנאי הוא בשיח פנים-יהודי. וכן העיר מרן הרב קוק (אגרות ח”ב תקנז, עמ’ קצט), לת”ח שהדפיס חוברת על דת ישראל ביפנית, על דברי הביזוי שכתב על ‘אותו האיש’ ומוחמד, מה שאין כן בשיח פנימי (שם אגרת תרפא, עמ’ רפט). וכן מצינו שכאשר משה רבנו בא לפני פרעה הוא התייחס לאלהי מצרים בכבוד, וכאשר דיבר לישראל קראם ‘תועבה’ (רש”י ואבן עזרא לשמות ח, כב, ושפתי חכמים). וכ”כ הרב אונטרמן (קובץ מורשה א), שדרכי שלום אינם רק מצד ההכרח אלא מתוך הליכה בדרכי ה’ שהוא טוב ומטיב לכל. לאור זאת, כיום שכל דבר שנכתב או מוקלט יכול להגיע לכל העמים, המצווה לאבד את שם האלילים היא על ידי ביאור מנומס ומדויק של החסרונות שבהם.
