מותר להזכיר עבודה זרה שכתובה בתנ"ך בלא לכנות לה שם גנאי, שהואיל והותר לומר את שמות האלילים בקריאת התורה ובלימוד התנ"ך, מותר לאומרם תמיד (סנהדרין סג, ב; שו"ע קמז, ד). בנוסף, מותר להזכיר שמות של אלילים שבטלה עבודתם מהעולם.[3]
מותר ליהודים שגרים בחוץ לארץ לומר כתובת של יישובים ורחובות שנקראים על שם אלילים או על שם 'אותו האיש', הואיל ובהקשר זה מדובר בשם של יישוב או רחוב ולא של אלילים או בתי פולחן. והמדקדקים השתדלו לשנות מעט את השם, אולם כשנצרכו לכתוב את כתובת המקום בדייקנות, כתבוה כפי שהיא.
רבים נוהגים להימנע מלהזכיר את שמו של ישו, הואיל והנוצרים עשו אותו עבודה זרה, ובשעת הצורך קוראים לו 'אותו האיש', ומדגישים בכך שהוא איש ולא אלוהים. אולם מצד הדין מותר לומר ישו, הואיל והוא שם שניתן בעבר לאנשים רבים בישראל ולא שם של אליל.[4]
[4]. כאשר הזכרת האלילים נעשית בלא שום כבוד וחשיבות, אלא כדרך חול לגמרי, במקום של צורך אין איסור להזכירם, כמבואר בהערה 1. כיוצא בזה כתבו הראשונים שמותר להזכיר בשעת הצורך את חגיהם כציון תאריך. אכן, רוב שמות הימים והחודשים הלועזיים נקראים על שמות אלילים (ואף חלק מהחודשים העבריים). וכן נפסק בשו"ע קמז, ב: "שם חגים שלהם שהם כשמות בני אדם, אין חשש להזכירם. והוא שלא יקראם כמו שמזכירים אותם העובדי כוכבים, בלשון חשיבות". לכן מותר להזכיר שמות של מקומות ואנשים שנקראו על שם אותו האיש או גדולי הנוצרים. אמנם כאשר היה ניתן, המדקדקים נהגו לשנות את שם המקום, כדוגמת 'צאנז' במקום 'סאנז'. וכן באוקראינה למקום שתרגומו היה 'הכנסייה הלבנה' קראו היהודים 'שדה לבן'. וכן הרב קוק היה כותב 'סט' במקום 'סנט'. אולם מצד הדין מותר להזכיר שמות אלו, כי הם שמות של מקומות ולא של כנסיות, ואף המחמירים, כאשר נצרכו לכתוב את הכתובת לא שינו (משנה הלכות ט, קסט).
לגבי שם אותו האיש ואימו, כתב הגר"א קמז, ג, שמותר להזכירם כי אלו שמות אנשים ואין במשמעותם אלוהות, וכפי ש"בכמה מקומות הוזכר אותו האיש ותלמידיו בש"ס'". וכתב בחוו"י א, יא-יב, שאמנם רבים נמנעים מלהזכירם, אולם באמת אין בכך איסור. וכ"כ בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד קפ, והוסיף שאין להזכיר את שם הכבוד שלו 'המשיח', כי בעיניהם זו אלוהות, אף שגם בזה יש שהקילו כי אינו ממש אלוהות.
