אף שלמדנו שמותר לתת למכַּר עובד עבודה זרה מתנה כפי המקובל, אסרו חכמים לשלוח לו מתנה ביום אידו, מפני שמתוך תחושת הסיפוק על כך שקיבל מתנה ביום אידו, מסתבר שיודה לאליל שלו, ונמצא שהיהודי גרם לכך ועבר על מה שנאמר (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". ואם ידוע לו שעובד האלילים לא יודה על כך לאלילו, מותר לשלוח לו מתנה ביום אידו, וכפי שרבא שלח מתנה לבר שישך ביום אידו (ע"ז סה, ב; רמב"ם ע"ז ט, ב; שו"ע קמח, ה; בית הילל א).
כמו כן אסרו חכמים להיכנס לביתו של עובד אלילים ביום חגו ולברכו בשלום, מפני שבכך הוא גורם לו להודות לאלילו (גיטין סב, א, ורש"י), ואולי אף ייגרר אחריו (מאירי). ואם פגשוֹ בדרכו ביום חגו, כדי שלא יגיעו לידי איבה, יאמר לו שלום "בשפה רפה ובכובד ראש". אבל ביום רגיל יאמר לו שלום בסבר פנים יפות. "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק" (ברכות יז, א), וסתם נוכרי באותם ימים היה עובד אלילים. אמנם כיוון ששמו של הקב"ה 'שלום' (שבת י, ב), לא יכפול לו 'שלום שלום', כי כפילת שלום נועדה למלכים או ליהודים שנקראים בני מלכים בלבד (גיטין סב, ב). לפיכך אם הוא יודע שהנוכרי יברך אותו בעברית ב'שלום', מוטב שיקדים לברכו ב'שלום', כדי שלא ייווצר מצב שהנוכרי יקדים לו 'שלום' ואז אולי מן הנימוס יצטרך להשיב לו 'שלום שלום' (שו"ע קמח, ט-י; לבוש; ט"ז).
כשם שאסור לתת מתנה לעובד אלילים ביום אידו כך אסור לקבל ממנו מתנה ביום אידו, כי גם על כך שהיהודי קיבל ממנו את מתנתו יבוא עובד האלילים להודות לאליל שלו. ואם אין ליהודי שום דרך להשתמט מכך, מותר לו לקבל את המתנה בנימוס כדי למנוע איבה (ע"ז ו, ב; רמב"ם ט, ב).[8]
הורו גדולי הראשונים, שהנוצרים שבימיהם אינם אדוקים באלילות, ולכן כאשר הדבר מתבקש מחמת הנימוס, מותר לתת להם מתנה או לקבל מהם מתנה ביום חגם, וכן מותר לברכם בשלום. אבל לא ילך לביתם כדי לברכם בשלום ביום חגם, כי אין ליהודי לשתף עצמו בחג של נוכרים, וגם הנימוס אינו מחייבו ללכת לבית מכרו הנוכרי ביום חגו כדי לברכו (שו"ע קמח, יב, ש"ך יב).
וכן הדין לגבי רוב ההינדים בימינו, שאף שפולחנם רווי אלילים, כיוון שכעיקרון האמונה באל עליון מוסכמת עליהם, הרי שאינם אדוקים באלילות (לעיל ח, ד). ולכן כאשר הדבר מתבקש מחמת הנימוס, מותר לתת להם מתנה ולברכם בשלום ביום חגם, וכן מותר לקבל מהם מתנה ביום חגם (שו"ת זבחי צדק החדשות ג, קלג).[9]
[9]. הסברות שנאמרו לעיל יא, ה, 5, לגבי היתר משא ומתן בימי אידיהם, חלות גם על מתנות וברכת שלום בימי אידיהם. הסברות שלא לפגוע בפרנסה, למנוע איבה והיות הנוכרי יודע שהיהודי עושה זאת מפני חובתו כמחניף, הן סברות שמתירות רק בשעת הדחק מפני הצורך הגדול שבדבר. אמנם על פי הסברה שהם אינם אדוקים באלילות, וממילא עיקר ליבם לשמיים, ואף אם הם שומרים על חלק מפולחני אבותיהם הרי זה כ'מעשה אבותיהם בידיהם', אפשר להתיר גם שלא בשעת הדחק. כלומר, לפי דעת רוב הפוסקים שאין לנוכרי איסור עבודה זרה בשיתוף (לעיל ה, ח), כל זמן שהנוכרי מאמין באל עליון ופונה גם אליו בתפילתו, כדוגמת הנוצרים בתקופת האחרונים (לעיל ה, י), יש מקום לומר שאין איסור לגרום להם להודות על כך לאלוהיהם (קל וחומר לסוברים שלנוכרים הנצרות אינה נחשבת עבודה זרה כלל, לעיל ה, יב). וכן לגבי הינדים שמאמינים באל עליון, כפי שחכמי ההינדים סוברים, וכפי שרבים סוברים בעת החדשה (לעיל ח, ד). ועדיין אין זה לכתחילה, הואיל ואסור ליהודי להשתתף בחגיגות של דתות זרות כמבואר בהלכה הבאה. לפיכך, כתבתי למעלה שההיתר הוא רק כאשר הדבר מתבקש מחמת הנימוס. וגם אז מותר רק לתת מתנות או לקבלן ולברך בשלום, אבל אסור ללכת לביתו לברכו, וקל וחומר שאסור להשתתף במסיבה של חג נוכרי.
