ברכת נַמַסטֶה היא ברכה רווחת בתרבות ההינדית כאשר נפגשים עם אדם או נפרדים ממנו. בדרך כלל היא נאמרת תוך קידה קלה והצמדת כפות הידיים זו בזו. התרגום המילולי של 'נַמַסטֶה': "אני קד לרגליך", ומשמעותה בספרות הוודית: "אני קד לקדושה שבך". להלכה, כשם שאפשר לברך אדם בברכות המקובלות בכל שאר השפות, כך אפשר לברך אדם בנַמַסטֶה. ואין בתוכן ברכה זו משמעות אלילית, משום שיש בה אמת, שכן בכל אדם ישנו ניצוץ אלוהי שראוי לכבדו. אמנם עדיף ליהודים לברך ב'שלום', שהוא שמו של הקב"ה (שבת י, ב), ובו נוהגים יהודים לברך. משמעות ברכת ה'שלום', שעל ידי המפגש שבין שני אנשים שנשמה בקרבם – נוצרת הפריה והשלמה הדדית, ובכך מתגלה שמו של ה' בעולם (להלן כב, י, לגבי ברכת שלום).
אין איסור בענידת צמיד שאמבאלה, או בתליית 'מנדלה', שהיא תמונה עם צורות גיאומטריות, או בקישוט של עציץ שנקרא 'במבוק המזל'. ואף שעובדי אלילים האמינו שהשימוש בהם מעניק רוגע ומרפא בעזרת כוחות מיסטיים, כאשר מתייחסים אליהם כקישוטים נאים שמשרים רוגע בזכות ההשפעה הגלויה של צורתם וגווניהם – אין בהם איסור.
סמלים של הדת ההינדית שמודפסים על תיקים ומוצרים שונים, דינם כדין צלב שמודפס כסימן על בולים ודגלי מדינות בלא הקשר דתי, שאין בהם איסור. אמנם ככל שהם ניכרים וידועים יותר כמבטאים דת זרה, עדיף שלא להשתמש בהם או להסירם, והרוצה להשאירם אין בידו איסור (כמבואר לעיל יב, יא).
בובות 'ווּדוּ' משמשות בארצות מסוימות באפריקה לצורך כישוף, או לתיעול אנרגיות מסוימות, בעיקר כדי לפגוע בזולת, ולעיתים גם כדי לרפא. המשתמש בהן לצרכים אלו עובר באיסור תורה של כישוף. ומי שאינו מאמין ביכולת לכשף על ידן, אינו עובר באיסור בהחזקתן, אבל נכון שלא להחזיקן כקישוט, כי אין ראוי לקשט את הבית בדבר שיש משתמשים בו באיסור.
