במדבר ישראל התקיימו ארבעים שנה בדרך נס, ניזונו מהמן שירד מהשמיים, שנאמר (דברים ח, ג-ד): "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה". ובכל דרכיהם ה' שמר עליהם והנהיגם, שנאמר (שמות יג, כא-כב): "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם".
אולם לאחר שהתגלה ה' לישראל בדרך נס במדבר, הגיעה השעה הגדולה שישראל יתחילו לגלות את דבר ה' בעולם בדרכי הטבע. לכן ככלל, מעת שנכנסו ישראל לארץ, פסקו הניסים והחלו לנהוג בדרך הטבע, והוצרכו להיות אחראים על מזונם, לחרוש ולזרוע, לנטוע ולזמור, כדי לגדל במו ידיהם את פירותיה הקדושים של הארץ. בכך זכו לקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, והחלו לקדש שם שמיים באופן הנעלה ביותר. כי כאשר ה' מתגלה רק על ידי הנס, העולם נמצא בחושך, ורק כוכבי הנס מאירים מעת לעת. אולם כאשר ה' מתגלה על ידי ישראל שהולכים בדרכיו בדרכי הטבע, הגילוי האלוהי ממלא את העולם כולו, ומתגלה "כִּי ה' הוּא הָאֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט). בשמיים – על ידי התורה והגילויים העליונים, ועל הארץ – על ידי בחירת האדם ללכת בדרכי ה' ולגלות את דברו וברכתו בדרכי הטבע.
המעבר מתקופת הנס לתקופת הטבע דומה למסלול חייו של האדם, שבילדותו הוריו דואגים לכל מחסורו וככל שהוא גדל הוא נעשה אחראי על חייו, וצריך לדאוג בעצמו לפרנסתו, ואם הוריו ימשיכו להאכיל אותו ולהלבישו יהיה הדבר לו לגנאי. כך גם עם ישראל, בשלב הראשון ה' דאג לכל מחסורם כאם המטפלת בבנה היונק, וככל שישראל גדלו והתבגרו, האחריות עברה אליהם, כדי שיזכו לגלות את דבר ה' בעולם על ידי בחירתם ופועלם (עין איה ברכות א, קמג). לכן נצטוו ישראל לכבוש את הארץ בדרכי הטבע, וכל המִפקדים שהיו במדבר, הם מפקדים של יוצאי הצבא שצריכים לכבוש את הארץ. ובכך חטאו המרגלים שפחדו ליטול על עצמם את האחריות לכבוש את הארץ בדרך הטבע.[4]
