אמרו חכמים (איכ"ר ד, טו): "ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו". דוד המלך התפלל לה' וביקש: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהלים יח, לח), כלומר, ביקש שה' יסייע לישראל להכות את אויביהם מכה ניצחת באופן טבעי, וה' סייע בידו והיכה את כל אויביו, והניח את הבסיס למלכות יהודה וישראל למשך יותר מארבע מאות שנה.
כששים שנה אחר מות דוד המלך, מלך אסא ביהודה, וכשעלה נגדו זרח הכושי ממצרים בחיל גדול מאוד, חשש והתפלל לה' שיעזור לו בדרך נס. אמר: "אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו". אולם לאחר מכן אסא לא הצליח להמשיך בדרך הרוממה, וכאשר ישראל וארם עלו עליו למלחמה, במקום לבטוח בה' ולנצחם ולאחד מחדש את מלכות יהודה וישראל, נטל את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש כדי לשחד את ארם שיעברו לצידו ויהרגו בישראל. וכשהנביא הוכיחו על כך, הענישו והשפילו. גם את העם נגשֹ ורצץ. לבסוף התייסר במשך שנתיים מחולי קשה ברגליו ומת.
יהושפט בנו שמלך אחריו הלך בדרכי ה', אך בעקבות היגררותו אחר בית אחאב, צבאו הוכה ונחלש, וכאשר עלו עליו למלחמה, מואב, עמון ובני שעיר, התיירא מאוד כי לא נותרו לו חיילים לעמוד מולם. אולם יהושפט התחזק באמונה ועורר את העם לומר שירה לה' ולהתפלל על נס, וביקש מה': "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויבי. ונענה לו הקב"ה והרג באויביו". בעת שאמרו את השירה, התעוררה קטטה במחנה האויב ושלושת העמים החלו להלחם זה בזה, עד שרבים מהם מתו, והנותרים ברחו והשאירו שלל רב. היה זה נס עצום, אולם הבעיות שהובילו למשבר שהצריך את הנס לא תוקנו. כפי שלמדנו, כגודל הנס כך גודל הפורענות הצפויה לבוא אחר כך. תוך ארבע שנים אחר מות יהושפט כל זרעו הושמד על ידי עתליה ורק בן אחד קטן ושמו יואש שרד, וממנו נמשכה שושלת בית דוד (דברי הימים ב' כ-כב; מלכים ב' ח, כה-כט; יא, א-ג).
כמאה וארבעים שנה אחר יהושפט מלך ביהודה המלך חזקיהו, שהיה מהצדיקים שבמלכים. הוא ביטל את העבודה זרה שהעמיד אביו אחז במקדש, הוא חיזק מאוד את עבודת המקדש, ואת לימוד התורה, במיוחד בהלכות טומאה וטהרה (סנהדרין צד, ב). אולם למרות שהמצב המוסרי של השרים והעם היה עדיין בשפל, טעה למרוד באשור. האשורים עלו על יהודה והחריבו את עריה, הרגו מאות אלפי יהודים ועלו על ירושלים לכובשה. המצב היה נואש. חזקיהו זעק אל ה', ואמר: "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה". בלילה יצא מלאך ה' והיכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמישה אלף, והנותרים חזרו בבושת פנים לאשור (מלכים ב' יח-יט). לא היה נס הצלה גדול מזה, אולם כפי שלמדנו, כגודל הנס כך גודל הפורענות העומדת לבוא אם לא יצליחו לתקן את כל הנצרך. חזקיהו אמנם ניסה לתקן, אבל התיקון לא היה מספיק, והנביא ישעיה נשלח להודיע לו על החורבן והגלות הצפויים ליהודה וישראל, ועל כך שצאצאיו יהיו סריסים בהיכל מלך בבל. החורבן בפועל הגיע כעבור יותר ממאה שנה, אולם התברר שהנס לא הועיל. מנשה בנו של חזקיהו, שנולד אחר הנס הגדול ובזכותו, הרשיע יותר מכל מלכי יהודה, ובימיו נחתמה גזירת החורבן והגלות על יהודה.
שוב למדנו שהברכה שמגיעה בדרכי הטבע על ידי בחירה בטוב עדיפה על ברכה שמגיעה בדרך נס, וכדרכו של דוד המלך, שלא היה מלך שהתפלל לה' יותר ממנו, אבל תפילתו היתה שה' יתן לו כוח להכין את צבאו ולנצח את אויביו במו ידיו. זו הדרך הרוממה לגילוי האמונה, שעל ידה הרעיון האלוהי מתגלה דרך כל הכוחות הטבעיים.[8]
