צריך אדם לעבוד בחריצות כדי להתפרנס בדרכי הטבע, ויתפלל לה' שישלח ברכה בכל מעשה ידיו, שנאמר (דברים טו, יח): "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". אמרו חכמים (ספרי שם): "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ, יכול בטל? תלמוד לומר בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". "אם עושה אדם – הרי הוא מתברך, ואם לאו – אינו מתברך" (ילקו"ש דברים תתח). וכן בכל מקום בתורה שבו נאמר שאם ישראל ישמרו את המצוות יזכו לברכה, הכוונה לברכה שבאה בדרך הטבע, על ידי פועלו של האדם. וכן בספר משלי, שלמה המלך משבח את העובדים בחריצות ומגנה את העצלים בעבודתם (משלי ו, ו; ט; יט, כד; כב, יג; כד, ל, ועוד). כלומר, הביטחון בה' הוא שאם ישתדל לעבוד בחריצות ובתושיה כדי להוסיף טובה וברכה לעולם, ה' יעזור לו.
לפיכך המתרשל ואינו עובד לפרנסתו, חוטא למשפחתו, וגם חוטא בכך שאינו מגשים את ייעודו כאדם לעסוק ביישובו של עולם, שנאמר (בראשית ב, טו): "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". וכיוון שהוא חוטא – ייענש בעולם הזה ובעולם הבא. העונש הפשוט בעולם הזה שיהיה עני, ולעיתים מתוך עוניו יתפתה לחטוא בחטאים נוספים כגניבה והונאה, ואזי עונשו יהיה יותר חמור. ואם יחטא שלא לעבוד מתוך טעות בדברי תורה, גם יחלל את השם. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' ת"ת ג, י), שהמתפרנס מן הצדקה כדי ללמוד תורה, "חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא" (ראו פנה"ל ליקוטים א' ג, ז).
אמנם היו מגדולי ישראל שהדגישו יותר את ערך הביטחון, שיבטח אדם בה' שישלח לו את מזונותיו, כי מזונותיו קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה (ביצה טז, א), והצורך בעבודה הוא מפני שאחר חטא אדם הראשון, גזר ה' על האדם שלא יקבל את פרנסתו בלי השתדלות מסוימת (מסילת ישרים כא; פנים מאירות דברים ח, יז). אולם נראה שדבריהם נאמרו על מצבם הארעי של ישראל בגולה, שממילא כל מה שיצברו בגולה מסתבר שלבסוף יילקח מהם על ידי משעבדיהם, ואם לא יילקח, יגרום להם להשתקע מדי בגלות. ולכן די להם בהשתדלות שיש בה כדי קיומם, וכך מיד כשיוכלו לעלות לארץ לא יקשה עליהם לעזוב את רכושם, ויעלו לארץ ישראל, שבה עבודת הפרנסה היא מכלל מצוות יישוב הארץ (חת"ס סוכה לו, א).
ואין לטעון שהואיל ואדם עוסק בתלמוד תורה או בדבר מצווה, יוכל לסמוך על הנס ולהתרשל בפרנסתו או בשמירת נפשו מסכנה. שכן מצינו שגם גדולי ישראל עבדו לפרנסתם, כדוגמת בועז, שהיה זורה שעורים בגורן (רות ג, ב). כמו כן, אסור לאדם לסמוך על ה' שיעזור לו ויציל אותו מהסכנות, אלא מצווה עליו לשמור את נפשו מהן (שבת לב, א; תענית כ, ב; רמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש יב, ו; רמ"א יו"ד קטז, ה). ואף ההולך לדבר מצווה גדולה, כאשר הסכנה מצויה, אינו יכול לסמוך על עזרת ה', אלא חובה עליו לשקוד ככל האפשר כדי למעט את הסכנה. וכפי שלמדנו משמואל הנביא, שאחר שצווה אותו ה' למשוח את דוד, אמר לה': "אֵיךְ אֵלֵךְ? וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי!", והורה לו ה' לזבוח שם זבח, כדי להסתיר בכך את מטרת בואו, שנאמר: "עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ, וְאָמַרְתָּ: לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי. וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח, וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (שמ"א טז, ב-ג; פסחים ח, א).
