אמרו חכמים (סנהדרין סז, ב): שלושה דינים ישנם בכישוף ובמעשים הדומים לכישוף: א) כאשר המכשף משנה דברים בעולם, חייב מיתה בסקילה. ב) כאשר הוא נראה כמשנה דברים אבל באמת לא שינה, אף שהוא עובר באיסור תורה, אינו חייב מיתה. כדוגמה לכך סיפרו על אחד שחתך בחרבו גמל לחתיכות, אח”כ קשקש בפעמון וקם הגמל ונעמד על רגליו. ביקש רבי חייא לדעת האם לאחר שנעמד נותרו שאריות של דם וּפֶרֶשׁ, וכשהשיבו שלא נותרו, אמר שמדובר במאחז עיניים ולא במכשף. ג) כאשר שינוי המציאות נעשה על ידי ספר יצירה, הדבר מותר (להלן כ, ג-ד, יבואר שאין רצוי לעשות זאת).[1]
אין ראוי לעסוק בלימוד ענייני כשפים, אבל כדי להבין את מצוות התורה שאסרה את הכשפים, מותר ואף מצווה לתלמידי חכמים ללמוד את מעשי הכשפים. שנאמר (דברים יח, ט): “לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם”, דרשו חכמים (סנהדרין סח, א): “לַעֲשׂוֹת אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות”. יתרה מזו אמרו חכמים (סנהדרין יז, א): “אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה… ובעלי כשפים”, היינו בקיאים בדרכי הכשפים, כדי שיוכלו להורות הלכה בדיניהם (רמב”ם סנהדרין ב, א). וכדי “שאם יהא הנידון מכשף, והאוּר לא ישלוט בו, יעשו הן מכשפוּת וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו” (רש”י מנחות סה, א). וגם כדי שיוכלו להבחין בין נביא אמת למי שעושה אותות בכשפים (ראו רב האי גאון שערי תשובה יד). הרי שהיו צריכים לדעת איך עושים בפועל כשפים.
גם לאחר חורבן בית המקדש, כאשר בתי הדין כבר לא דנו בדינים אלו, בכלל מצוות תלמוד תורה מצווה על גדולי החכמים ללמוד את דרכי הכשפים. וכפי שמסופר (סנהדרין סח, א) על רבי אליעזר ותלמידו רבי עקיבא שהיו מהלכים בדרך, ביקש רבי עקיבא מרבי אליעזר שיְלַמד אותו את דרכי המכשפים בנטיעת קישואים. אמר רבי אליעזר לחש אחד ונתמלאה כל השדה קישואים. ביקש רבי עקיבא שילמד אותו את דרכי עקירתם. אמר רבי אליעזר לחש נוסף והתקבצו כולם למקום אחד. הרי שגם כאשר אין בכך צורך מעשי, מצווה לגדולי החכמים ללמוד את דרכי הכשפים, כדי להבין את עומק הדרכת התורה (חת”ס יו”ד קכח; דרכ”ת קמא, ל; הרב קוק שמונה קבצים ב, ז).[2]
[2]. כמה ראשונים נקטו באיסור הכישוף לשון ‘לא תלמדו’ או ‘לא תלמד’ (ספר המצוות לרס”ג; אזהרות ר”י הברצלוני; אזהרות ר”א הזקן). ביאר הרב פערלא (על רס”ג לאוין יז) שלדעתם יש איסור ללמוד ענייני כשפים שלא לשם לימוד תורה. מנגד, בשאר הראשונים, וכן ברמב”ם, טור ושו”ע, לא נזכר איסור ללמוד ענייני כשפים שלא לשם לימוד תורה, ומשמע שאיסור התורה “לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת”, הוא רק ללמוד כדי לעשות (עי’ רש”י שבת עה, א ‘והא’). לפיכך כתבתי למעלה שאין ראוי לעסוק בלימוד ענייני כשפים כאשר המטרה אינה לשם לימוד תורה. אמנם לשם לימוד תורה, מותר אף לעשות כשפים, וכפי שמצינו בגמרא המבוארת למעלה. כתב בספר חמרא וחיי (סנהדרין סח, א), שכהנהגה נכונה, מחשש תקלה, נכון למסור ענייני כשפים רק לתלמידי חכמים. ויש שהורו למסור זאת רק ליחידי סגולה שראויים לכך (רב האי גאון שערי תשובה יד). כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים ב, ז), ש”גדולי הנשמה”, “הישרים, שצרור החיים העליונים הוא עמהם תמיד”, “כשהם פונים להתעסק בחכמות חול, גם בדברים זרים, בכשפים, באמונות זרות וטמאות, מהכל הם שואבים את קרני אורו וניצוצות חיי קודש המפוזרים, מהכל עושים עטרות חן, למלאות בהן את אור החיים כולו, למלא את הוד קודש עליון מכל עבריו”. ראו עוד לעיל יג, ג.
