העניק ה’ לאדם כישרון להתקשר לעולמות עליונים, היינו לרבדים עליונים, שמעל העולם הזה וחוקיו. אם יעשה זאת בקדושה, יבין את התורה וסודותיה, ויוסיף טובה וברכה לעולם. מנגד, אם יעשה זאת בטומאה, יוכל להבין את שורשי הרע ודרכי פעולתו, ויוכל להמציא לחשים בעלי יכולת לפעול כדי לספק את תאוותו. שכן זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹוהִים. כשם שברא את סדרי העולם הטובים, שהם היסוד למידות הטובות, כחסד ואמת, צדק ומשפט, וכולן כלולות בעשר הספירות שבכל עולם; כך ברא את כוחות ההרס, שהם יסוד המידות הרעות, כדוגמת התאווה, הקנאה והכבוד, וגם הן כלולות בעשר הספירות הטמאות שבכל עולם של טומאה. כשם שבקדושה יוכל על ידי תפילות לה’ ועשיית מצוות להמשיך ברכה לעולם ולזכות לחיי העולם הבא, כך כנגד זה בטומאה, יוכל על ידי לחשים ומעשים של כשפים לחסום את שפע החיים של מי שהוא רוצה לקלל. כך, לשם השגת תאוותו, יפסיד חיי אמת ונצח. ככל שהמכשפים התמכרו יותר ליצרם הרע, כך יכלו להמציא כשפים חזקים יותר ולהפעילם בכוח גדול יותר, ונענשו יותר בגיהנם. וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, יט) על המכשף הרשע בלעם, שהיו בו ובתלמידיו שלושה דברים אלו: ‘עין רעה’ – מקנא בזולתו, ‘רוח גבוהה’ – גאוותן, ו’נפש רחבה’ – תאוותן. וסופם “יורשים גיהנם ויורדים לבאר שחת”. וכן אמרו חכמים (אבות ד, כא): “הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם”.
כאמור, עיקר הכישוף נעשה על ידי לחש, היינו דיבור באותיות שדרכן החיים שופעים לאותם הדברים שעליהם רוצים להשפיע. על מנת לחזק את הכישוף, המכשפים משתמשים בחומרים שונים שקשורים לשינוי שאותו הם רוצים לחולל. וזאת על סמך ההכרה שכל מרכיבי העולם קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה, וכאשר המכשף אומר לחש על חומר מסוים כנגד אדם מסוים, יוכל לחסום או לשנות את השפע שזורם אליו. כיוון שעיקר מגמתם להרע, הרבו להשתמש בחומרים ארסיים או בשערות וציפורניים, שהם דברים שצמחו מהגוף והתנתקו ממנו ומתו. ואם הצליחו לקחת שערות או ציפורניים מגופו של האדם שאותו רצו לקלל, יכלו לחזק יותר את הכישוף שרצו להטיל עליו.[7]
אמנם לעיתים נראה כאילו המכשפים עשו כשפים כדי להוסיף שפע, אך לא מתוך עין טובה אלא עבור תשלום, כי כל מעשיהם במידות רעות של קנאה, תאווה וכבוד. וכפי שבלעם היה מקלל או מברך תמורת תשלום גבוה (במד”ר כ, י). בסנהדרין קה, ב, מבואר שגם כאשר נאלץ לברך הכניס בברכותיו כוונה רעה. ויש אומרים שכוחו היה רק לקלל וברכותיו לא הועילו כלל (ספורנו במדבר כב, ו; צרור המור שם; גור אריה ודברי דוד שם כב, יב).