דרכם של המכשפים הגדולים, שמתוך תפישת הייאוש מהטוב ומהחיים, ידעו לחשוף את נקודת התורפה המוסרית אצל מי שרצו לקלל, ועל ידי כך קטרגו עליו, ובשעה שהיה מתעורר עליו זעם בעליונים היו מקללים אותו, ומתוך הצדק שבטענת הקטרוג קללתם היתה פועלת. לכן כעיקרון, גם באנשים טובים וצדיקים הכישוף יכול לפגוע, שכן מאז חטא אדם הראשון, יצר הרע נכנס בכל בני האדם, ואין צדיק בארץ שאין בו נקודת תורפה שדרכה יכולים המכשפים לנסות לפגוע בו. וכשם שאם אדם רשע יכה צדיק מכת מוות – הצדיק ימות, כך אם המכשף יצליח לקטרג על הצדיק וללחוש נגדו לחש כישוף, ישבש את צינורות השפע שלו ויזיק לו ואף יוכל לגרום למיתתו. וכן אמרו חכמים (ברכות ז, א), שבלעם הרשע התכוון לקטרג על ישראל, ואזי בשעה שיתעורר עליהם זעם, יקלל אותם קללת כיליון. אולם כדי להציל את ישראל, במשך כל אותם ימים לא זעם ה’ על ישראל, ולא יכול היה בלעם לקללם, כפי שאמר (במדבר כג, ח): “מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'”.
ככל שאדם מתעלה במעלות הצדיקות, כך כוחם של המכשפים להזיק לו פוחת. שכן כשם שיש מדרגות בקדושה כך כנגד זה יש מדרגות בטומאה, ורק אם המכשף הצליח להתקשר למדרגה גבוהה יותר בטומאה ממדרגתו המקבילה של הצדיק בקדושה, הוא יכול להזיק לו. מסופר (סנהדרין סז, ב) על מכשפה שניסתה ליטול עפר מתחת רגליו של רבי חנינא, כדי להטיל עליו כישוף חזק. אמר לה רבי חנינא: אינני חושש מכך, “כִּי ה’ הוּא הָאֱלוֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ” (דברים ד, לה). ואין הכוונה שסמך על הנס שיעשה לו ה’ בזכות זכויותיו, כי אין ראוי לאדם להחזיק את עצמו כצדיק שה’ חייב להצילו בנס. אלא הכיר רבי חנינא בעצמו שהתעלה למדרגה שלמעלה מהכשפים, למדרגה שהוא תמים באמונתו שה’ מנהיג את הכל, ובמצב כזה אין הכשפים יכולים לחצוץ בינו לבין ההנהגה האלוהית, ואינם יכולים להזיק לו. ואף אם יארע לו על ידם נזק, הרי שזה בהשגחה פרטית מאת ה’ ולטובתו.[8]
ביד רמ”ה שם ביאר, שעל צדיק גמור אין הכשפים משפיעים ועל צדיק שאינו גמור משפיעים. כיוצא בזה מבואר באורות הש”ס לבית רוזין לסנהדרין סז, ב, שיש שתי הנהגות: בדרך הטבע, שנקראת ‘עין הארץ’, ובה יש לכשפים כוח. ומעליה הנהגה לצדיקים וליראים, וכן לעם ישראל בכללו, שנקראת ‘עיני ה”, ועל מי שבהנהגה זו אין לכשפים השפעה. וכ”כ ר’ צדוק (ספר הזכרונות ב), שלצורך ר’ חנינא יבטל את כוח הכשפים.
ור’ חיים מוולוז’ין ביאר בנפש החיים ג, יב: “ודאי שלא היה מחזיק עצמו ר’ חנינא דנפיש זכותיה כל כך מתורתו ומעשיו הטובים המרובים, עד שבעבורם היה סמוך לבו שלא ישלוט בו פעולת הכשפים. אבל הענין… שבאמת אין בכחות המרכבה-טמאה שום כח מעצמם חלילה, אלא שהוא יתברך קבע כחם למעלה מכחות טבעי הכוכבים ומזלות, כדי שעל ידי זה יהא ביכולתם לעשות פעולות, אף גם לשנות סדרי טבעֵי המזלות. ובלתי יתברך הם אפס ותהו. ולכן גם רבי חנינא – לא שבטח על זכות קדושת תורתו ומעשיו המרובים, רק שידע ושיער בנפשו שזאת האמונה קבועה בלבו לאמיתה, שאין עוד מלבדו יתברך שום כח כלל. והדביק עצמו בקדושת מחשבתו… לכן היה נכון לבו בטוח בזה שלא ישלטו עליו פעולות הכשפים הנמשכים מכחות המרכבה-טמאה”. כיוצא בזה כתב בפרי צדיק (וארא יב). כלומר מי שיודע שאמונתו איתנה בה’, שהכל ממנו, אינו צריך לחשוש מכשפים, כי מסתבר שהוא דבוק בה’ במדרגה שאין למכשפים כוח עליה. ואף אם יינזק, כיוון שהוא דבוק בה’, הרי שזה ממנו יתברך כדי לתקנו.
האמונה שאין עוד מלבדו משפיעה להציל את האדם גם מצרות שבאות בדרך הטבע כמחלות ואנשים רעים (כמובא בנפש החיים שם). אולם השפעתה בזה פחות ניכרת, מפני שכללי הטבע יותר נוקשים כדי להניח מקום לבחירה החופשית. ולכן במקום שקבוע היזק, גם צדיקים כשמואל הנביא אינם סומכים על הנס (קידושין לט, ב). אולם בעולם הרוח, אין זה נס שהמכשפים אינם יכולים לפגוע בצינורות השפע של הצדיק.
