בעקבות חורבן בית המקדש הראשון החלה הנבואה להתמעט, עד שבתחילת ימי בית המקדש השני הנבואה הסתלקה. במקביל לכך גם נתמעט כוח משיכתה של עבודה זרה, ונחלש כוחם של המכשפים. באותה תקופה עלה מעמדה של החכמה, ועבר הדגש מידיעת אלוהים ועבודתו על ידי נבואה וכוחות הרגש והדימיון, לידיעת אלוהים ועבודתו על ידי השכל והמעשים. בכך עברנו מתקופת הנביאים לתקופת החכמים. בתקופת הנביאים קלטו ישראל את היסודות הגדולים של האמונה וההליכה בדרכי ה’, אולם במקביל גם גברו כוחות הטומאה שבעבודת אלילים ובכשפים, עד שלא יכלו ישראל לעמוד בפניהם וחטאו בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ונחרב בית המקדש הראשון. אז סברו אחרוני הנביאים, שמוטב לוותר על הנבואה ולהמשיך להדריך את העם על ידי העצמת לימוד התורה וקביעת תקנות להשרשת קיום מצוות התורה בעם, כדוגמת תקנת התפילות, הברכות והקריאה בתורה. בכך העמידו את התשתית ל’תורה שבעל פה’, שמכוחה עם ישראל התחזק בשמירת התורה והמצוות, ואף הצליח לשרוד בכל שנות הגלות. במקביל החלו חכמים להתקין סייגים לתורה, כדוגמת איסור ‘מוקצה’ בשבת. בכך גדרו את ישראל מלעבור על מצוות התורה (ראו לעיל טז, יח).
מהלך זה התקיים על ידי בית דינו של עזרא הסופר, שהיו בו מאה ועשרים זקנים שנקראו ‘אנשי כנסת הגדולה’. אמרו חכמים שעזרא הסופר היה מאחרוני הנביאים, ושמו הנבואי היה מלאכי (מגילה טו, א), ויחד עם אנשי כנסת הגדולה והעם ביקש מה’ שיבטל מהם את יצר הרע של עבודה זרה. שנאמר: “וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה’ הָאֱלוֹהִים הַגָּדוֹל” (השם המפורש), “וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה’ אֱלוֹהֵיהֶם” (נחמיה ח, ו; ט, ד). תיארו חכמים (יומא סט, ב) את מה שאירע אז בדרך משל ודימוי: וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל על יצר הרע של עבודה זרה, שבעטיו נחרב המקדש ונהרגו הצדיקים וישראל גלו מארצם, ועדיין היה מרקד ביניהם להחטיאם. אמרו לה’: הרי נתת לנו יצר הרע כדי להרבות את שכרנו כשנתגבר עליו, כיוון שאיננו מצליחים לעמוד כנגדו, לא אותו אנחנו רוצים ולא את שכרו. ירדה פתקה מהשמיים ובה היה כתוב ‘אמת’. הבינו שבקשתם התקבלה. ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ויצא כעין גור אריה של אש מבית קדשי הקדשים. אמר הנביא לישראל: זה יצר הרע. כשתפסוהו נשמטה ממנו כעין שערה, והרים קולו בשאגה והלך קולו ארבע מאות פרסה. חששו החכמים שמא ירחמו עליו מן השמיים. אמר להם נביא: השליכוהו לתוך דוד של עופרת וכַסוהו, שהעופרת שואבת את הקול, שנאמר (זכריה ה, ח): “וַיֹּאמֶר: זֹאת הָרִשְׁעָה, וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה, וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ”. כך מצד אחד מנעו את השפעתו החזקה, ומאידך לא ביטלו אותו על ידי הריגתו.
לאחר חורבן בית המקדש השני אף הופעת רוח הקודש שהעניקה השראה לחכמים נחלשה, ובמקביל השפעת האלילים והכשפים הלכה ופחתה (ראו לעיל טז, ד; יח).[14]
וכן כתב הרב מנשה בן ישראל בספרו נשמת חיים ג, יז, וביאר שבמקומות שאליהם ישראל לא הגיעו בגלותם, נותר יותר כוח לע”ז ולכשפים. וכ”כ במקור חיים ד, ג (לבעל חוות יאיר), ש”בסילוק הנבואה ורוח הקודש התמעט גם סטרא דמסאבותא ורוחות הטומאה, וכמו שכתב בספר נשמת חיים ג, יז. ונראה לי דעל כן אין טומאת נגעי אדם, בתים ובגדים בזמן הזה”. וכ”כ הר”י חגיז (עץ החיים על משנה סנהדרין ז, ז); ר’ נתן בליקוטי הלכות (ברכות השחר ה, עו-עז); ר’ צדוק הכהן (מחשבות חרוץ יז, כט; פוקד עקרים ו, כא; רסיסי לילה נו, יח). וכ”כ מרן הרב קוק (אורות, ישראל ותחייתו יח), ובמקומות רבים ביאר את התהליך הפנימי של התיקון, ומהם באגרות הראיה (ח”א שלב, עמ’ שסט-שע). על התמעטות כוחם של השדים והרוחות ראו להלן כו, יא-יב, ובהערה 12 על אגרת בת מחלת.
