מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו רבי יוחנן: "חנינא בני, בַּקש עליו רחמים ויחיה". הניח רבי חנינא את ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים – והבריא. אמר רבי יוחנן בן זכאי: "אלמלי (אילו) הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו". אמרה לו אשתו של רבי יוחנן: "וכי חנינא תלמידך גדול ממך?" אמר לה: "לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כְּשַׂר לפני המלך" (ברכות לד, ב).
כלומר, תפקידו של השר להבין את רצון המלך, ולהיות שותף עמו בעיצוב המדיניות הכלכלית, החברתית, הצבאית והמשפטית, כדי להיטיב לממלכה. ואם יטפל בבעיות פרטיות, יזניח את תפקידיו הכלליים, ואולי אף ימעל בתפקידו וישתמש במשאבים הציבוריים עבור מקורביו. לעומת זאת, העבד אינו מתיימר להבין את המדיניות הכללית ואינו מנסה להשפיע עליה, אולם מתוך הערצתו למלך ולחשיבות תפקידו, הוא מטפל בכל צרכיו האישיים באהבה ובנאמנות כדי שהמלך יוכל להנהיג את הממלכה באופן הטוב ביותר. כיוון שכך, הוא קרוב אל המלך קרבה יתרה, וביכולתו לבקש ממנו עבור אנשים פרטיים בקשות אישיות שמתאימות לטוב ליבו של המלך, ובלבד שהן מתקיימות בצנעה, באופן שאינו מפר את הכללים שעל פיהם הממלכה מתנהלת.
כיוצא בזה, בעלי המופתים הם צדיקים שנשמתם קשורה לשמיים, ותוך שהם עובדים לפרנסתם הם דבקים באמת ובטוב, ובזמנם הפנוי מתמסרים בצניעות ובסתר לתורה, לחסד ולתפילה. מתוך כך נעשים על ידם מופתים שמביאים ברכה ממדרגה עליונה שתתגלה בעתיד, ומחזקים את האמונה שה' מנהיג את העולם. ואף שלא לימדו תורה לרבים כדרך הרבנים, חייהם הצנועים הם דוגמה ומופת ליכולתו של האדם להתקשר באמונה אל ערכי הנצח, ולהמשיך מהעולם העליון קרני אור וישועה.
לעומתם, הרבנים הגדולים אינם מתכנסים לעבודת ה' האישית, אלא מתוך העמקה בדבר ה' המתגלה בתורה, מלמדים תורה ומדריכים את הציבור להיות ישרים וחרוצים בעבודתם, לקדש את חייהם בשמירת השבתות והחגים ובזהירות מאיסורים, להקים משפחות בשמחה ובאהבה, להודות לה' בברכות, ליישב את הארץ ולהתפלל על הגאולה. על ידי כך הם מביאים ברכה לעולם באופן המובחר ביותר, כי עיקר הברכה מגיעה לכלל ולפרט על ידי שישראל מבינים את ייעודם, ובוחרים לקיים את התורה והמצוות. ואם יתכנסו לעבודת ה' אישית כדרך בעלי המופת, ימעלו בתפקידם, שהם כמו שרים אצל המלך.
כיוצא בזה מסופר בתלמוד (תענית כא, ב), שבסורא, עירו של האמורא הגדול רב, התפשטה מחלת דֶבֶר ואנשים רבים מתו ממנה, אולם בשכונתו של רב לא התפשט הדבר. חשבו האנשים שמן הסתם היה זה בזכותו של רב. ראו בחלום שזכותו של רב גדולה יותר, ואילו זה שלא התפשט הדבר הוא בזכות אדם צדיק שהיה רגיל להשאיל כלים לקבור בהם מתים עניים. עוד סיפרו שבדרוקרת, עירו של האמורא הגדול רב הונא, פרצה שריפה, ולשכונתו של רב הונא היא לא הגיעה. חשבו האנשים שמן הסתם היה זה בזכות רב הונא, אך ראו בחלום שזכותו של רב הונא גדולה יותר, ואילו ההצלה מהשריפה היתה בזכות אשה צדקת שהיתה רגילה להסיק את תנורה בכל ערב שבת, ולתת לכל העניות לבשל את תבשיליהן בתנור שלה.
