הנס נועד לגלות את רצון ה' אבל לא לשנות את סדרי העולם, לפיכך, המבקש ליהנות מהנס מפר את רצון ה', ועלול להחטיא בכך את הרבים לחשוב שאפשר לסמוך על הנס, בניגוד לרצון ה' שהאדם ישתדל לקיים את עצמו בדרכי הטבע (ראו לעיל יח, יא). לפיכך, הזהירו חכמים שלא ליהנות מן הנס, ו"כמה שאפשר להתרחק ממעשה נסים – יותר טוב ונכון" (רש"י תענית כד, ב). ואף שבעלי המופת יודעים שהשימוש בנס מסוכן, לעיתים היצר עלול להתגבר עליהם ולפתותם להשתמש מעט בנס לצרכי עצמם, כגון בעת שמצבם דחוק מאוד, או כאשר יצר הגאווה מטה מעט את דעתם לחשוב שיש בכך קידוש השם. וכאשר הם נכשלים בכך אפילו במקצת, הם מעוררים קטרוגים גדולים ומביאים על עצמם ייסורים קשים (ראו להלן הלכות ה-ו). לפיכך, אמרו חכמים (שבת לב, א) שאסור לאדם, אפילו הוא צדיק, לסמוך על הנס, שמא אין עושים לו נס. וגם אם יעשו לו נס, ינכו זאת מזכויותיו. לכן צדיקים שנעשה להם נס, הקפידו שלא ליהנות ממנו.
וכן מסופר (תענית כד, א) על אלעזר איש בירתא, שכל ממון שהרוויח היה נותן לגבאי צדקה, עד שכאשר היו גבאי הצדקה רואים אותו, היו מתחבאים מפניו, כדי שלא יתן להם את כל ממונו מבלי להשאיר לעצמו דבר. יום אחד הלך אלעזר לשוק כדי לקנות צורכי נדוניה לנישואי בתו. ראוהו גבאי הצדקה והתחבאו מפניו. רץ אחריהם והשביע אותם שיאמרו לו לאיזו צדקה הם נצרכים. אמרו לו: אנחנו אוספים כסף לחתונת יתום ויתומה. נשבע ואמר: הם קודמים לבתי! נתן להם את כל הכסף שייעד לנדוניית בתו. נותר לו זוז אחד וקנה בו מעט חיטים והניחן במחסן. שאלה אשתו את בתה הכלה: האם ראית מה אביך הביא? אמרה: כל מה שהביא הניח במחסן. ביקשה אשתו לפתוח את המחסן ולא יכלה לפותחו מרוב חיטים שמילאו את כולו. הלכה בתו לבית המדרש ואמרה לו: "בוא וראה מה עשה לך אוהבך". הבין שנעשה לו נס, נשבע ואמר: הרי הן הקדש לעניים, ולא יהיה לך בחיטים אלו יותר משאר העניים. כל זאת משום שלא רצה ליהנות מהנס.[1]
כיוצא בזה מסופר (תענית כד, ב) על האמורא הגדול רבא, שהורה בבית דינו להעניש נואף עם נוכרית במלקות. בלא כוונה הנואף מת מהמלקות. רצה המלך הפרסי להעניש את רבא, הואיל ולא ניתנה ליהודים סמכות להעניש במיתה. אמרה לו אמו, איפרא הורמיז: אל תתעסק עם היהודים, מפני שכל מה שהם מבקשים מה' – הוא נענה להם, וגם כשהם מתפללים על הגשמים הוא נענה להם. אמר המלך לאמו: כדי לראות אם דברייך נכונים, בקשי מרבא שיתפלל עכשיו בימי הקיץ שירד גשם. שלחה איפרא הורמיז לבקש מרבא שיתפלל שירד גשם. ביקש על הגשמים ולא ירדו. חזר והתחנן במצוקה שירדו גשמים, וה' נענה לו וירדו גשמים רבים. בלילה אביו של רבא התגלה אליו בחלום ותמה איך העז לבקש לשנות את חוקי הטבע? והורה לו לשנות את מקום השינה שלו. רבא עשה כן, ובבוקר מצא שמיטתו הקבועה חתוכה בסכינים. בכך הראו לו מהשמיים שראוי היה לעונש, אך כיוון ששינה את מקומו והבין את הסכנה הנובעת משימוש בנס, ניצל.
עוד בעניין זה סיפרו חכמים (תענית כג, ב) על רבי יצחק בן אלישיב שהיה בעל מופת. אמר לו תלמידו רבי מני: העשירים מבני משפחת חותני מצערים אותי. אמר רבי יצחק: יהיו עניים! ונעשו עניים. לאחר זמן אמר לו רבי מני: עכשיו כשהם עניים הם לוחצים עלי לעזור להם. אמר רבי יצחק: יתעשרו! וחזרו להיות עשירים. עוד אמר לו רבי מני: אשתי חנה אינה יפה בעיניי. אמר רבי יצחק: תתייפי חנה! ונעשתה יפה. לאחר זמן אמר לו רבי מני: מאז שנעשתה יפה היא מתגאה עלי. אמר רבי יצחק: תחזור חנה לכיעורה! וחזרה לכיעורה. לאחר מכן באו אל רבי יצחק שני תלמידים וביקשו שיתפלל עליהם שיחכימו בלימודם. השיב להם: "עימי היתה ושלחתיה". כבר היה בידי כוח לברך, אבל ויתרתי עליו. שכן נוכח לדעת שעדיף לקבל את הנהגת ה' כפי שהיא, בלא לנסות לשנותה.
