כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, בעלי מופת צריכים להימנע מלהשתמש בניסים לצורכי עצמם, כי הנס נועד לגלות את גדולת ה' ולהראות שניתן לשנות את העולם על ידי אמונה ותורה, ולא כדי להשתמש בו. והמשתמש בנס לצרכיו האישיים, הרי הוא ככהן שמשתמש בקדשי המקדש לצרכיו האישיים שמועל בקודשים ומסכן בכך את נפשו.
אבל כאשר בעל מופת עוזר בדרך נס לאנשים פשוטים ותמימים, מותר להם ליהנות מכך. וכדרך שבירך רבי חנינא בן דוסא את שכנתו, שהתברר שהקורות שקנתה לגג ביתה היו קצרות מדי, והורה להן להתארך והתארכו (תענית כה, א). ואין בשימוש זה מעילה בקודשי שמיים, הואיל ועל ידי המופת התגלתה גדולת ה' שאוהב את הצדיקים ומתחשב בבקשתם (גבורת ארי שם). גם אין חשש שילמדו לסמוך על הנס, הואיל ואנשים תמימים אינם מתיימרים לחשוב שמעתה ה' יקיים אותם בניסים, אלא הם רואים את הנס כמתנה חד פעמית שמבטאת את אהבתו של ה' לצדיקים ולהם, ומתעודדים מכך בעבודתם. אבל כאשר הנס נעשה לאדם מלומד, הוא עלול להתגאות או להתרשל מההשתדלות לתקן את העולם בדרכי הטבע על ידי תורה, מצוות ומעשים טובים.
כיוצא בזה אמרו חכמים (שבת נג, ב): "מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אישה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית!". אפשר לבאר, שאם היה אדם פשוט, יש להתפעל מגדולתו שנעשה לו נס. אבל אם היה מלומד, הדבר מעיד על היותו גרוע, שנצרך לנס שכזה. סיכמו חכמים ואמרו: רְאו שקל יותר לעשות נס לגבר שיוכל להניק מאשר לברוא לו פרנסה. כלומר קשה יותר לשנות את חוקי השוק הכלכלי מאשר לשנות את גופו של אדם אחד בניגוד לטבע.
כאשר הנס נעשה כדרך הטבע לאדם שלא נודע כבעל מופת, מותר ליהנות ממנו, שהואיל ויש הסבר הגיוני כיצד הוא נעשה, אין הוא משנה את סדרי הטבע. וכדרך שאמרו חכמים (שבת קנ, ב): "מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה (גם ביום חול, הואיל וראה לעצמו כעוון, שחשב על כך בשבת). ונעשה לו נס ועלתה בו צלף (שיח פירות קוצני שגדר את שדהו), וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו".
וכן כאשר אדם עושה מצווה ובזכותה מתברך, אין זה נס שלא כדרך הטבע, אלא ברכה אלוהית שמגיעה בדרכי הטבע. וכדרך שאמרו חכמים (תענית ט, א), שהנותן מעשר מתעשר, שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – עשר בשביל שתתעשר". וכן הסביר רבי ישמעאל ברבי יוסי, שעשירי ארץ ישראל נעשו עשירים בשביל שהפרישו מעשרות (שבת קיט, א). וכן סיפרו (מגילה כז, ב) על סבתו של רבי זכאי שמכרה את כיפתה לצורך קניית יין לקידוש, וזכו היא וצאצאיה לעשירות מופלגת. וכן סיפרו (שם) על רב הונא שמשכֵּן את חגורתו כדי לקנות יין לקידוש, ובזכות זה בירכו רבו רב, והתעשר עד שכל בנות משפחתו היו לבושות בבגדי משי יקרים.
