בעלי מופת דבקים בעולם גבוה, שבו הדרישות חמורות יותר. בזכות זאת הם מסוגלים לעיתים לחולל מופתים שלא כדרך הטבע, אך בעקבות דבקות זו קשה להם להשלים עם הפשרות הנצרכות בעולם הזה, ולכן הם סובלים ייסורים.
אמרו חכמים (תענית כא, א), על 'נחום איש גמזו' שהיה מלומד בניסים, וקראו לו 'איש גמזו' כי היה רגיל לומר על כל דבר שאירע לו: 'גם זו לטובה'. כאשר נצרכו חכמים לשלוח דורון לקיסר שיתרצה ליהודים, שלחו את נחום איש גמזו שהוא מלומד בניסים. נתנו בידו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות. בדרכו לן במלון, ובלילה בעלי המלון גנבו מהארגז את האבנים והמרגליות ושמו במקומן עפר. אמר 'גם זו לטובה', והביא את הארגז למלך. כאשר ראה המלך שהארגז מלא עפר, כעס ורצה להרוג את היהודים. בא אליהו הנביא בתחפושת של אחד השרים, ואמר למלך: אולי זה עפר של אברהם אביהם, שהיה נהפך לחרבות כאשר זרק אותו על אויביו. היתה מדינה שהמלך לא הצליח לכבוש, נעזר בעפר וכבשה. מילאו את הארגז של נחום איש גמזו באבנים טובות ומרגליות, ושלחו אותו בכבוד גדול. כאשר שמעו בעלי המלון שעפרם נהפך לחרבות, הביאו עוד עפר למלך ואמרו שזה העפר שנהפך לחרבות, אולם כשבדקו את עפרם ראו שנותר כשהיה, והרגו אותם על ניסיונם לרמות את המלך.
יחד עם היותו מלומד בניסים, היה מסובל בייסורים קשים (תענית כא, א): "אמרו עליו על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, גִדם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחים בספלים של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים… (כיוון שהבית עמד ליפול) בקשו תלמידיו לְפַנות מטתו ואחר כך לפנות את הכלים. אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי. שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית – אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו, ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משׂוי שלושה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני! אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך – יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך – יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך – יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך".
לו היה מקרה זה קורה לרבנים אחרים, היו מצטערים מאוד על מותו של העני, אבל לא היו מחשיבים זאת כעוון חמור, שהרי התכוונו להאכיל את העני. גם אם אדם אחר היה מספר לנחום איש גמזו שכך אירע לו, מן הסתם היה מלמד עליו זכות. אולם בהיותו איש מופת, דרש מעצמו דרישות חמורות ביותר, עד שהיה מוכרח לקבל על עצמו ייסורים נוראים.
וכן מסופר (תענית כד, א) על רבי יוסי דמן יוקרת שהיה מלומד בניסים. פעם שכר פועלים לעבוד בשדהו, התעכב ולא הביא להם את ארוחתם. אמרו הפועלים לבנו: אנו רעבים. היו יושבים תחת התאנה, אמר הבן: "תאנה תאנה, הוציאי פירותייך ויאכלו פועלי אבא". הוציאה התאנה פירותיה ואכלו הפועלים. בינתיים הגיע רבי יוסי וביקש את סליחתם שהתעכב מפני שעסק בדבר מצווה. אמרו לו הפועלים: 'ה' ישׂביע אותך כשם שהשׂביענו בנך', וסיפרו לו שבנו הוציא להם תאנים בנס. אמר רבי יוסי לבנו: "בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה – יאסף שלא בזמנו". וכך היה, שמת בנו. עוד סיפרו שהיתה לו בת 'בעלת יופי', יום אחד ראה אדם שמציץ דרך הגדר על בתו. אמר לו: מה אתה עושה?! השיב האיש לרבי יוסי: לקחתה לאשה לא אזכה, לפחות אזכה לחזות ביופיה. אמר רבי יוסי לבתו: "בתי, את גורמת צער לבריות – שובי לעפרך ואל יכָּשלו בך בני אדם". וכך היה, שמתה בתו. הרי לנו איש מופת שקשור לעולם העליון שדרישותיו חמורות מאוד, עד שלא היה יכול להסכים שבנו ישתמש בכוחו לפתור את בעיות השעה או שבתו תשתמש בכוחה להעצים את יופייה, וסבר שעדיף להם שיעלו זכאים לעולם העליון ולא ייגררו אחר החטא. סיפרה הגמרא, שבעקבות זאת תלמידו, רבי יוסי בר אבין, עזבוֹ ועבר ללמוד אצל רב אשי, כי חשש שמא גם עליו יקפיד.
