בדרך כלל הרבנים, גדולי התורה ופוסקי ההלכה, לא עסקו במופתים, אלא הקדישו את חייהם ללימוד התורה, ולהוראתה לתלמידים ולציבור הרחב, כדי שילכו בדרכי ה’ ויזכו לכל הטוב שהבטיח ה’ לישראל עמו בדרכי הטבע. שנאמר (דברים י, יב-יג): “וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ”.
כאשר פקדה את הציבור צרה, כגון שהגשמים נעצרו, לא ביקשו להיוושע על ידי מופתים, אלא קבעו תענית ציבור לתשובה ולתפילה כפי הדרכת התורה, והיו מתפללים בראש הקהל, ופעמים שנענו, כמסופר על רבי אליעזר ורבי עקיבא (תענית כה, ב). וכאשר לא נענו, ראו את עצמם כנזופים, ופעמים שבעקבות צערם על חרפתם שתפילתם לא נענתה, חזרו והתפללו בשפלות ונענו, כפי שאירע לרבי יהודה נשיאה, לרב נחמן ולרב פפא (תענית כד, א-ב). ורק לעיתים רחוקות, כאשר החורף כמעט עבר ולא ירדו גשמים, פנו לבעלי מופת שיתפללו עליהם (לעיל הלכה ו).
אמנם לעיתים, השואלים מגדולי הרבנים הלכה או הדרכה חשו שיש בתשובותיהם גם ברכה שמתקיימת באופן פלאי. אולם גדולי הרבנים הקפידו להימנע מלחשוב שנעשים להם ניסים, והסבירו את הברכה שבאה לרגלם בדרכי הטבע. מפני שעיקר תפקידם ללמד תורה, ואילו המופתים הם עניין צדדי שאם יְיַחסו לו חשיבות עלול להזיק יותר מלהועיל. שכבר למדנו (לעיל הלכה ג), שהואיל והנס מפר את סדרי העולם, הוא מעורר קטרוגים ויש בו סכנה. והחמור ביותר, שהוא עלול להוביל לטעות, שיסמכו על הברכה של הרב ולא ישתדלו בתורה, בתשובה ובמעשים טובים. לכן גם כאשר המביטים מבחוץ חשו שכוח פלאי טמון בעצת הרבנים ובברכתם, הרבנים ביארו שעצתם הצליחה כי היא על פי התורה, וברכתם התקבלה כי המתברך התעורר לתשובה, וה’ עזר לו. כללו של דבר, המופתים שמספרים על גדולי הרבנים, נעשו כדרך אגב, מתוך שלימדו ובירכו את תלמידיהם כמקובל, להצלחה בלימודם או למציאת זיווג, בלא שהתכוונו לעשות מופת. כיוצא בזה אמר רבי נחמן מברסלב, שלפעמים ה’ יתברך עושה מופתים על ידי פוסקי הלכה, בבחינת מה שנאמר (דברי הימים א’ טז, יב): “מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיהוּ”, “שעל ידי מִשְׁפְּטֵי פִיהוּ, שפוסק שיהיה כך, נעשה מופת… וזהו בחינת המופתים שמספרים מהגאונים שהיו בדורות הקודמים שלפנינו” (ליקוטי מוהר”ן תניינא מא, וראו שיחות הר”ן יז).[3]
