בדורות האחרונים, בעקבות רבי ישראל 'בעל שם טוב', שהיה צדיק מופלא, אוהב ישראל מאין כמותו, חכם ומעמיק בהוויות העולם וברעיונות התורה, קמה תנועת החסידות. מתוכה עמדו לישראל צדיקים מסוג חדש שהמשיכו בדרכו. עד אז הרבנים עסקו בעיקר בהוראת התלמוד וההלכה, השיבו לשאלות הלכתיות ודנו דינים שבין אדם לחברו, ואילו בעלי מופת היו צדיקים נסתרים שלא כיהנו בתפקיד ציבורי. אולם מנהיגי החסידות היו בעלי מופת שהקדישו את חייהם להדרכת הציבור בכל שאלות החיים, שעיקרן: פרנסה, בריאות, שידוכים ושלום בית. מתוך הכרה עמוקה בקדושת ישראל ובערך האמונה, מצאו דרך לקרב לאמונה גם יהודים שחיו רחוק מכל קהילה יהודית ולא זכו ללימוד תורה מסודר בהיותם ילדים. עצותיהם וברכותיהם של מנהיגי החסידות הועילו מאוד, כי היה בהן שילוב מבורך של עצה טובה, הכְוונה רוחנית וּשְׁאר רוח של ראיית נסתרות. הם ידעו לתת עצות טובות מפני שהכירו את הוויות העולם הזה לא פחות מכלכלנים, יועצים פסיכולוגיים ומרפאים עממיים. הם גם ידעו להעניק הכוונה רוחנית לשואלים אותם, ולעוררם להתחזק במצווה או במנהג כפי המתאים להם באופן שיעצים את אמונתם והתקשרותם לתורה ולמצוות, ויעניק להם נחמה ותקווה. בנוסף, רבים מגדולי צדיקי החסידות זכו לרוח הקודש שסייעה בידם לכוון את עצותיהם וברכותיהם.
כפי שלמדנו (לעיל יז, ה-ח), מדרגות רבות ושונות ישנן בהופעת רוח הקודש. כישרון לרוח הקודש מצוי בקרב אנשי רוח, אולם רבים מהרבנים אינם שוקדים על פיתוחו, אלא עיקר כוונתם להבין את התורה ולהדריך על פיה את תלמידיהם, מפני שהתורה היא הגילוי האלוהי העליון שאין למעלה ממנו, והזוכה להבינה לעומקה, זוכה להופעה נסתרת של רוח הקודש שמתמזגת במחשבתו ובהרגשתו. גם מבין הרבנים הגדולים שעסקו בנשמת התורה, בקבלה ובאמונה, רבים העדיפו להתעמק בתורה עצמה, ותפילתם היתה שה' יעזור להם להבין את עומק תורתו ולא ביקשו לזכות ברוח הקודש (לעיל יז, ז). והיו שאף מאסו בגילוי נסתרות ועתידות אודות אנשים פרטיים, הואיל וגילויים אלו אינם נקיים וברורים כנבואה, ולכן הם עלולים לתעתע, וכפי שסיפרו על הגאון מווילנא (לעיל יז, ו).
אולם צדיקי החסידות פיתחו את כישרונם הרוחני בעזרת תפילות, כוונות והקשבה פנימית, כדי שיוכלו להרגיש את הכמוס בלבב השואלים אותם ולעיתים אף לראות את העתיד לבוא עליהם, ומתוך כך עצותיהם וברכותיהם היו מכוונות ומועילות יותר. גם חידושי התורה העמוקים בבתי המדרש החסידיים היו קשורים לשליחותם הגדולה, לעורר לדבקות בה', אהבת כל יהודי והתלהבות בתפילה ובקיום המצוות.
ואף שבדורות שקדמו לחסידות בעלי המופת השתדלו להסתיר את עצמם, צדיקי החסידות שהלכו בדרכו של ה'בעל שם טוב', ראו בעוני עמם, שהלך וגבר עם התארכות הגלות, והראו את נפלאותיהם כדי לעודד יהודים רחוקים ולהפיח בהם אמונה. לכן הרבו החסידים לספר סיפורי מופתים בשבח הצדיקים. וכפי שלמדנו (לעיל יח, ז), שבזמנים של קושי יש יותר צורך בניסים ובמופתים. בנוסף, ראו בגילויי רוח הקודש הכנה לקראת הגאולה וחזרת הנבואה לישראל. כדוגמת צדיקי החסידות במזרח אירופה קמו לישראל בדורות האחרונים צדיקים בארצות שונות, כדוגמת רבי ישראל אבו חצירא ה'בבא סאלי', שעלה לארץ ממרוקו.
