כפי שלמדנו (לעיל הלכה ג), אסור לצדיקים בעלי מופת ליהנות מהנס, כי הוא נועד לגלות את גדולת ה' ולא כדי להשתמש בו, כי השימוש בו מוביל להתרשלות בעבודה העיקרית של האדם בעולם, ולמשברים וייסורים. אמנם כאשר גדולי הצדיקים עשו מופתים לאנשים תמימים, מותר היה לאנשים אלה ליהנות מהנס, כי אדם תמים אינו מתיימר לחשוב שיזכה לנס נוסף, ולכן אינו מתרשל עקב כך בעבודתו. ובמיוחד כאשר מדובר בנס הקרוב לדרך הטבע, שהגיע על ידי עצה טובה (לעיל הלכה ד). הבעיה שככל שהרבו לספר מעשי מופתים על גדולי החסידות, כך רבו הטועים לסמוך על הנס ולהתרשל בעבודת ה' בדרכי הטבע.
היו מגדולי החסידות שהתריעו על כך, כמו בחסידות פשיסחה, בה היו אומרים: "אותות ומופתים – באדמת בני חם", במקום חשוך של נבערים מדעת צריכים מופתים. אבל ככל שלומדים יותר תורה, כך פחות נצרכים לניסים, וגם פחות נצרכים לספר עליהם. והרבי מקוצק אמר על הפסוק (תהלים קו, ז): "אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ", דווקא מפני שאבותינו במצרים ראו את נפלאותיך, לא זכו לאמונה מושכלת. לפיכך חסידים בעלי הבנה היו אומרים על סיפורי המופתים שמחוץ לגבולות הטבע, שמיעוטם יפה ורובם קשה (הרב זוין). לכן היו מגדולי תנועת החסידות, שמיעטו בעשיית מופתים, והדגישו שהתכלית היא שהמוני העם הקשורים לצדיקים יתעלו בהדרכתם בתורה ובמצוות, עד שלא יזדקקו לניסים, והתחזקותם באמונה תהיה על ידי לימוד ותפילה.[5]
אולם היו אדמו"רים שפנו לציבור הפשוט, והתפרסמו מאוד כבעלי מופתים, עד שהיו שהחשיבום יותר מגדולי התורה. רבי נחמן מברסלב התייחס לכך במשל חריף: מעשה במלך אחד שהיו לו שני בנים, אחד היה חכם ואחד שוטה (ולא שהיה באמת שוטה, אלא שלעומת החכם נחשב שוטה), ומינה את השוטה לאחראי על אוצרותיו, ואילו לחכם לא נתן שום שררה, רק היה יושב אצל המלך תמיד. והיו הבריות מקשות: איך ייתכן שלשוטה יש שררה חשובה, שהכל באים ונכנסים אצלו כדי לקבל מהאוצר, ואילו לחכם אין שום שררה? השיב להם המלך: וכי זו היא מעלה, מה שהממונה על האוצרות לוקח ממה שמוכן ומחלקו לבריות?! הרי זה החכם יושב אצלי וחושב מחשבות ונותן עצות חדשות כיצד לכבוש מדינות שלא ידעתי עליהן כלל, ומאלה המדינות מתמלאים האוצרות שלי. על כן בוודאי גדלה ושגבה מאוד מעלת החכם על פני הממונה על האוצרות (עפ"י שיחות הר"ן קל). וכן מספרים חסידיו של רבי נחמן, שכמעט לא עשה מופתים, וגם כאשר מבלי משים נעשו לו מופתים, ביקש והתפלל שיישכחו, ואמרו חסידיו שעיקר מופתיו היו בקירוב החסידים לאביהם שבשמיים (שיחות הר"ן קפז; רמט).
בעיה נוספת בעשיית מופתים: כוחם של בעלי המופתים האמיתיים הוא בתחום הפרט בלבד, אולם כאשר הם מתיימרים לעסוק בענייני הכלל הם עלולים לטעות. מפני שהדרכת הכלל צריכה להיות רק על ידי חכמת התורה, או נבואה של נביא שנבדק שהוא נביא אמת (לעיל טז, יג; יז; שיחות הרצי"ה אמונה עמ' 197-198).
ככלל ניתן לומר שהתנועה החסידית הביאה ברכה רבה בתחום עבודת ה' הפרטית ובפרט בתחום הרגש. אולם ההפרזה בהם יצרה חסרונות במקומות אחרים, במיוחד בתחום לימוד התורה בשכל (שיחות הרצי"ה אמונה עמ' 203).
