מקובל לומר, שהמאמין שכל סיפורי המופתים שמספרים על הצדיקים התרחשו באמת הוא פתי, ומי שאינו מאמין שהם יכולים להתרחש הוא כופר. המאמין לכל הסיפורים הוא פתי, מפני שידוע שמספרי הסיפורים נוטים להגזים מאוד בסיפוריהם, ושומעיהם אינם בודקים את מידת האמינות שלהם. עם זאת, הפוסל את כל הסיפורים מפני שאינו מאמין שהם יכולים להתרחש הוא כופר, כי אכן לעיתים ה' עושה ניסים לצדיקים (כמבואר בהלכה א).
ישנם מְספרים טובים שניכר שהם מפריזים מדמיונם בסיפורם כדי לבטא רעיון מוסרי, ואזי אין לשומעיהם נזק. אולם כאשר ההגזמה נאמרת כעובדה שצריך להאמין בה ונועדה לחזק את האמונה, נגרם נזק, מפני שהסיפור יוצר אווירה שמעודדת את האדם לסמוך על הנס, ופוגעת בערך העבודה על פי הדרכת התורה.
לעיתים סיפורי הגוזמה הם על צדיקים מסוימים שהמספרים רוצים לרומם על פני שאר הצדיקים והרבנים, וגם בכך יש נזק, שהם גורמים להמעטת דמותם של שאר גדולי ישראל. בנוסף, הסיפורים שמתארים צדיק מסוים כמושלם וכל ברכותיו מתקיימות, כדי לעודד את הדבקות בו, מעוותים את תפישת העולם האמונית. "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), וגם אין צדיק שכל ברכותיו מתקיימות, שאם היה כך, היתה מתבטלת הבחירה החופשית, הן של הצדיק והן של המתברכים ממנו. אכן, המספרים הטובים מספרים גם על הכישלונות של הצדיקים, וכפי שלמדנו בסיפורי התנ"ך וחז"ל.[6]
הנזק החמור ביותר, שההגזמה בסיפורים גורמת לאדם לאבד את שיקול הדעת ההגיוני, והנזק מכך נורא, כי שיקול הדעת ההגיוני הוא הכלי החשוב ביותר שיש לאדם כדי לבחור את דרכו. ראוי לציין שקשה להפריך סיפורי הגזמות, כי כדי להפריך סיפור, צריך שיבוא אדם שיעיד על הרב שראה אותו במשך כל ימי חייו, ומעולם לא התרחש סיפור זה אצלו. ומי יוכל לטעון זאת?! לפיכך מוכרחים להישען על ההיגיון, ולדחות סיפורים שלא ייתכנו על פי ההיגיון שמתגבש על פי התורה, החכמה והניסיון. לדוגמה, היתה מסורת ביד יהודים בצרפת שרב נטרונאי גאון הגיע אליהם מבבל בקפיצת הדרך ולימדם תורה. אולם רב האי גאון בתשובתו כתב שאין להאמין לסיפורים מעין אלו. כי "אלו וכיוצא בהם דברים בטלים… שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר 'אני נטרונאי'…" (תשובות הגאונים החדשות סי' קטו).
ישנם סיפורים על גדולי תורה שכביכול ידעו מדע מתוך התורה יותר מכל הפרופסורים, עד שידעו להדריך רופאים בכירים כיצד לנתח מוח וכיוצא בזה. סיפורים אלו מופצים מתוך מגמה לבטל את ערך לימודי המדע. אולם לפי התורה צריך ללמוד מדעים, שהם נקראים 'מעשה בראשית' (ראו פנה"ל ליקוטים א' א, טו). ואם אכן היה אפשר לדעת מדעים מתוך לימוד התורה, מדוע הרמב"ם, שהיה גדול שבגדולים, השקיע זמן רב ללמוד את ספרי הרופאים שקדמו לו, ומדוע לא המציא מתוך ידיעתו בתורה את כל החיסונים שהמציאו אחריו?! ואם הנביאים והתנאים יכלו לדעת פיזיקה וכימיה מהתורה, מדוע לא פיתחו תותחים כדי להגן על ירושלים מפני הבבלים והרומאים?! [7]
[7]. כדוגמה לסיפורים לא טובים, אפשר להביא סיפור שהופץ על החזון איש, שמתוך לימוד התורה ידע טוב מפרופסורים כיצד לנתח מוח, ואף שרטט את צורת המוח והורה להם כיצד לבצע את הניתוח (מובא ב'מעשה איש' לרב ירוב ח"א א' עמ' רח, וצוטט בספרים ועלונים רבים). סיפור זה לא ייתכן, כי אם גדולי ישראל ידעו זאת מהתורה, מדוע הרמב"ם, המהר"ל והגר"א, לא הדריכו את הרופאים כיצד להציל חולים ממחלות שבזמנם לא נמצא להן מרפא. בנוסף, מחבר הספר האינטרנטי 'אמונה טהורה' (פרק עט, הערות 258, 266), כתב ששמע מהרב נתן שולמן, ראש ישיבת סלבודקה, שהיה מתלמידיו הקרובים של החזון איש, שאמר: "'הייתי אצל החזו"א לא פחות מאחרים. הייתה תקופה שגם לנתי בביתו. מעולם לא ראיתי אצלו 'מופתים', הוא לא הבין ב'מוח' ולא ידע כיצד מנתחים מוח. בסיפור עם הפרופסור הייתה שאלה ערכית [איזה סוג של ניתוח עדיף מבחינת הסיכונים: עיוורון בטוח או סכנת חיים]". כיוצא בזה כתב הרב שטיינמן (כאייל תערוג עמ' שכט): "היה מעשה עם גדול אחד שלא היה בריא, ושאלו את החזון איש אם לנתח או לא, ואמר לנתח, ואח"כ הוא מת, ובאו בטענה לחזון איש. אמר החזון איש: 'אני פסקתי כפי הדין, ומה שלא הצליח, זה לא נוגע אלי'. אבל הוא לא פסק מרוח הקודש, רק הוא פסק משום שאחז שעל פי דין כך צריך לעשות, ומה שלא הצליח, לא הצליח". וכן הורה הרב עובדיה יוסף לנתח את אימו בניתוח מסוכן על פי עצת הרופאים והניתוח נכשל (באשר תלך, לג). וראו בשבט הלוי י, יג.
בספר אמונה טהורה פרק עט, מביא דוגמאות לסיפורים שאין להם בסיס, ומפיציהם רצו לקדם עמדה מסוימת (שבדרך כלל מעקמת את ערכי התורה), ומפני הכבוד לא אזכיר את הספרים החשובים שהתפתו לקבלם. לדוגמה, כדי לבטל את השפעתו של הפילוסוף אריסטו, סיפרו שבסוף ימיו קיבל את האמונה היהודית. במקורות נוצריים ואח"כ יהודיים סיפרו שאריסטו נסחף אחר תאוותו ונהג בשפלות עם אשה. כיוצא בזה, יש שכתבו כי הרמב"ם בסוף ימיו למד קבלה וחזר בו מדברים שכתב לפני כן, ואין בסיפור זה כבוד לתורתו של הרמב"ם. גם על הגר"א בעת זקנותו הפיצו שמועה, שחזר בו מהתנגדותו לחסידות, אך הוא עוד היה חי וכתב שלא חזר בו. גם הסיפור ש'בעלי מוסר' סיפרו על הברון רוטשילד, שננעל בתוך הכספת שלו ומת מרעב – מופרך, והופץ כדי לבטל את ערך העשירות. כיוצא בזה כתבו בכמה ספרים, שעשו ניסיון והניחו ילד שלא שמע שום לשון מיום לידתו, והחל לדבר מעצמו בלשון הקודש, כיוון שהיא מוטבעת בטבע האדם. אולם ראשונים ואחרונים כתבו שלא ייתכן להאמין לסיפור זה (אמונה טהורה עט, הערות 248-252; שו"ת מים חיים או"ח ח"א נד).
