ברא ה' את האדם בצלמו, בצלם אלוהים, ואחד הביטויים העיקריים לכך, שיש לו יכולת לדבר ולהשפיע בדיבורו על הקורה בעולם הזה ובעולמות העליונים. לכן קללה שלו יכולה לפגוע וברכה שלו יכולה להשפיע טובה. כלומר, כאשר אדם חוטא, מעמדו נפגם ונסדק, אולם פעמים שעדיין מצבו תלוי ועומד, וכאשר מקללים אותו, הקללה חלה על הפגם שבו ויכולה להכריעו לרעה. מנגד, גם כאשר הוא עושה מצוות ומתרבות זכויותיו, פעמים שעדיין מצבו תלוי ועומד, וכאשר מברכים אותו נפתח הפתח לברכה האלוהית שתחול עליו. גדול כוח השפעתן של הברכות מכוחן של הקללות, וכפי שאמרו חכמים (סוטה יא, א): "לעולם מִדה טובה מרובה ממדת פורענות". ברכה לשון תוספת וריבוי. קללה, לשון הפחתה וחסרון. נפתח בלימוד על האיסור לקלל, ומשם לערכן של הברכות.
אסור לקלל אדם שימות או שיחלה או שיארע לו דבר רע אחר. אפילו אדם שאינו שומע שקיללו אותו – אסור לקלל, שנאמר (ויקרא יט, יד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". אם הקללה נאמרה בשם ה', כגון שאמר: "ימית ה' את פלוני", או שקילל בשם אחד הכינויים, כגון "ריבון העולמים ימית את פלוני", חייב מלקות. ואם הקללה נאמרה בסתם, כגון "ארור פלוני", או "הלוואי שימות", או "הלוואי שיחלה", אף שעבר על איסור תורה, אין על כך עונש מלקות. כמו כן המקלל את המת, אפילו קילל אותו בשם ה', אינו חייב מלקות (משנה שבועות לה, א; סנהדרין סו, א; רמב"ם סנהדרין כו, א-ד). [1]
איסור הקללה נאמר ביחס לחרש, כדי ללמדנו שגם כאשר המקולל אינו שומע ואינו נעלב, הדבר אסור. בטעם הדבר נאמרו שני פירושים: האחד, הקללה משחיתה את נפשו של המקלל במידות רעות של שנאה, כעס ונקמה (רמב"ם ספה"מ ל"ת שיז). השני, האדם נברא בצלם אלוהים, ויש לדיבורו כוח השפעה בעולם הזה ובעולמות העליונים. לכן כאשר הוא מקלל את חברו, הוא פוגע בו בעולם הזה, ומקטרג עליו בעולמות העליונים (חינוך רלא; זוהר ח"ג פה, א).
אמרו חכמים שבכלל איסור התורה לקלל אדם, אסור לאדם לקלל את עצמו, שנאמר (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (משנה שבועות לה, א; גמ' לו, א). מפני שלמרות שלא התכוון להרע לעצמו, וקללתו נבעה מתוך כעסו ותסכולו על עצמו, כיוון שהוציא את הקללה מפיו, הביא על עצמו סכנה. וכן אמרו חכמים (ברכות יט, א): "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן", כי "ברית כרותה לשפתיים" (מו"ק יח, א). כלומר יש לדיבור כוח, והשטן יכול להשתמש בדיבור שהוציא משפתיו כדי להזיק לו. וכן למדנו מישעיהו (א, ט-י), שבתחילה נאמר: "לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט, כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ", ובפסוק שלאחר מכן כבר נקבע הדבר: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלוֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה". וכן אמרו חכמים (זוהר ח"א קעה, א): "לעולם לא יפתח אדם פה לשטן, משום שהוא לוקח אותה המילה ומקטרג עמה למעלה ולמטה, וכל שכן אם המילה יצאה מפה של חכם או צדיק".
מפני מעמדם המיוחד של ההורים, מצוות כיבוד הורים נזכרה בעשרת הדיברות, ולכן עונשו של המכה או המקלל את אחד מהוריו חמור במיוחד, שנאמר (שמות כא, טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", ונאמר (ויקרא כ, ט): "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ" (מקלל נהרג בסקילה ומכה בחנק).
