ככלל, אדם נידון לפי מעשיו ולא לפי מה שמקללים אותו, ולכן בדרך כלל, כאשר האדם נוהג בצדיקות, אין הקללות מזיקות לו, שנאמר: "קִלְלַת חִנָּם לא תָבֹא" (משלי כו, ב, לפי ה'כתיב'). אולם בשעת הסכנה, כאשר יש באדם חטא, למרות שהוא נוהג בצדיקות, הקללה עלולה לחול על אותו החטא, להעצים את הקטרוגים נגדו ולהכריעו (עי' זוהר ח"א קעה, א; מנורת המאור כ; אור החיים במדבר כג, ח).
וכן אמרו חכמים במשנה (מכות יא, א), שהואיל והרוצחים בשגגה משתחררים מהגלות בערי המקלט במות הכהן הגדול, היו אמותיהם של הכהנים הגדולים מספקות לרוצחים בשגגה מזון וכסות על מנת שלא יתפללו על בניהן שימותו. שאלו חכמים: וכי מה בכך שיתפללו, הרי 'קללת חינם לא תבוא'? השיבו שגם לכהנים הגדולים יש אשמה מסוימת, שלא התפללו מספיק על בני דורם שלא יגיעו לרצח בשגגה. הרי שיש כח בקללה להזיק גם למי שלא חטא, כאשר יש בו פגם מסוים, ובמיוחד כאשר הפגם קשור לנושא שבעטיו קיללו אותו.
ואף קללותיו של בלעם הרשע, שהפכן ה' לטובה – לאחר דורות רבים, כאשר ישראל חטאו בחטאים חמורים, היה לאותן קללות על מה לחול, וחזרו ברכותיו של בלעם ונעשו קללות כפי כוונתו המקורית, והזיקו לישראל (סנהדרין קה, ב).
למרות שיש כוח בקללות להזיק, עדיף לאדם שלא לחשוש מהן, מפני שככל שיחשוש מהן יותר, כך השפעתן המזיקה עליו תגדל. אלא יתחזק ללכת בדרכי ה', כי זה הדבר המועיל ביותר להגנה מפני הקללות. וכפי שצווה ה' את ישראל בפרשה שבה נאסרו כל הכשפים (דברים יח, יג): "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלוֹהֶיךָ", ובכך יהיו ישראל דבוקים בחיים ויינצלו מהמכשפים ומקללותיהם (ראו לעיל יט, יב-יג). יתרה מזאת, כאשר אדם יודע שהקללות שקיללו אותו אינן מוצדקות, ראוי לו להתחזק באמונה שהן יתהפכו לטובה ולא יזיקו לו, וככל שיתחזק בזה יותר, כך אכן יהיה. לא זו בלבד אלא שהקללות עצמן יחולו על ראש מי שאמרן, שנאמר (משלי כו, ב, לפי ה'קרי') "קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא", כלומר, אם הקללה היתה בחינם היא חוזרת על ראשו של המקלל (רש"י, רלב"ג ומצודת דוד).[2]
