מעיקר הדין מותר לאדם לקלל רשע שחטא נגדו. ואף אם הוא נשיא או מנהיג, שהזהירה התורה באזהרה מיוחדת שלא לקללו, שנאמר (שמות כב, כז): "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר", דרשו חכמים (סנהדרין פה, א): "נָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר – בעושה מעשה עמך", אבל אם הוא רשע שאינו עושה מעשה עמך, מותר לקללו. וכן מצינו נביאים וחכמים שקיללו אנשים שהרשיעו כלפיהם.[3]
מסופר על אלישע הנביא (מלכים ב' ב, כג-כד) שעלה בדרכו מיריחו לבית אל, "וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ". אמרו חכמים (סוטה מו, ב) שנערים אלו היו מנוערים מהמצוות, ולעגו לאלישע הנביא על היותו קרח, תוך שהם טוענים כלפיו "הִקְרַחְתָּ עלינו את המקום". כי פרנסתם היתה מהולכת מים ליריחו, וכשריפא את המים המרים – ניטלה פרנסתם. "וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם", אמרו חכמים (סוטה שם): ראה שנולדו בחטא, ונוהגים כנוכרים, ואין בהם לחלוחית מצווה. "וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה'. וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים". על אף שקללתו של אלישע הנביא היתה מוצדקת, אמרו חכמים (שם מז, א), ששלושה חולאים חלה אלישע הנביא, ואחד מהם על "שגירה דובים בתינוקות".
וזאת משום שהשימוש בקללה מסוכן, וכאשר הקללה אינה מוצדקת באופן מלא, היא עלולה לחזור על המקלל. לכן אמרו חכמים (סנהדרין מח, ב) שראוי לאדם לנהוג כפי הפתגם: "תהא לוטא ולא תהא לאטה" – עדיף שתהיה מהמקוללים ולא מהמקללים. וכפי שאירע לדוד המלך, שקילל את יואב בן צרויה על שהרג את אבנר בן נר שר צבא ישראל, ופגע בתהליך איחוד שבטי ישראל תחת הנהגת דוד. אמר דוד (שמואל ב' ג, כח-כט): "נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו, וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם". לימים, בעקבות הדיון של שלמה עם יואב, אמרו חכמים (סנהדרין שם): "כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד". היינו בשעה שצאצאיו חטאו, חזרה ועלתה הקללה של דוד וקטרגה כנגדם וגרמה להם שייענשו.
וכן אמרו חכמים (ר"ה טז, ב): "כל המוסר דין על חבירו – הוא נענש תחלה". כלומר, הפונה אל ה' שיעשה דין בחברו על שפגע בו, נענש תחילה. וכפי שמבואר בספר חסידים (עו), שמידת הדין עולה ומקטרגת עליו: וכי ראוי לעשות דין לפלוני? הרי הוא עצמו חטא בכך וכך, ואם הוא כבר מבקש לעשות דין, הרי שראוי לעשות בו דין תחילה ולהענישו. "כללו של דבר: אל תקלל שום אדם, כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו…".
וכן מסופר (ברכות ז, א) על רבי יהושע בן לוי, שהיה גר בשכנותו 'מין' שהיה מצערו מאוד בדברי כפירה וקטרוג על אמונת ישראל. ביקש לקלל אותו, והמתין לרגע שבו יש זעם בעליונים, וסימן יש לזה בכרבולתו של התרנגול שנעשית חיוורת. המתין זמן רב, אולם בבוא השעה נימנם. למד מכך שאין ראוי לקלל חוטאים, שנאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", וכן נאמר (משלי יז, כו): "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב", שאין טוב לצדיק להעניש את הבריות (רש"י).
במקום לקלל את אויביו, על האדם לפנות אל ה' בתפילה שיעזור לו להצליח בדרכיו בנחת ובשמחה, ועל הרשעים יתפלל שיחזרו בתשובה. וכפי שסיפרו חכמים (ברכות י, א) על רבי מאיר, שגרו בשכנותו בריונים שהיו מצערים אותו מאוד. ביקש רבי מאיר להתפלל עליהם שימותו, אמרה לו אשתו ברוריה שנכון יותר להתפלל שיחזרו בתשובה. שמע רבי מאיר לעצתה וביקש עליהם רחמים, וחזרו בתשובה.
כיוצא בזה מסופר (גיטין ז, א), על ראש הגולה מר עוקבא, שהיו אנשים שעמדו כנגדו וציערו אותו מאוד עד שלא היה יכול לעמוד בפניהם ולהמשיך בהנהגת הציבור. שלח שאלה לרבי אלעזר, האם מותר לו למוסרם למלכות כדי שיענישום. השיב לו שאין לעשות כן. שאל שוב, כיצד יעמוד מולם. השיב: "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז, ז), דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים". כלומר: "השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאיליהם". בפועל, כיוון שיצא הדבר מפי רבי אלעזר, תפסו נציגי המלכות את יריבו של מר עוקבא על עוון אחר והענישוהו במיתה.
