\לברכתם של החכמים לתלמידיהם ישנה השפעה גדולה במיוחד. לפיכך בירך משה רבנו את כל ישראל לשבטיו לפני מותו, שנאמר (דברים לג, א): "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹוהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ".
כיוצא בזה מסופר (מגילה כז, ב) על האמורא רב שראה את תלמידו רב הונא שהיה עני, ונאלץ למשכן את חגורתו כדי לקנות יין לקידוש, ובירכו שיתעשר. לימים הברכה התקיימה בשפע. כששמע על כך רב, הצטער שתלמידו רב הונא לא אמר מיד כשקיבל את ברכתו "וכן למר" (וכן יהיה לכבודו). שהואיל וברכתו של רב התקבלה, אם תלמידו היה אומר "וכן למר", היתה נמשכת הברכה גם לרבו. וכן מסופר על רבי שמעון בר יוחאי שהדריך את בנו ללכת לתלמידיו החכמים ולבקש מהם ברכה עמוקה (מו"ק ט, א-ב).
כאשר יש לאדם חולה בביתו, מצווה שיתפלל עליו, שתפילת אדם על קרובו מועילה יותר, הן מפני הקשר שביניהם והן מפני שהיא יוצאת מעומק הלב. ואף יש אומרים שמצוות תפילה מהתורה, היא תפילה בעת צרה (פנה"ל תפילה א, ד). כמו כן המליצו חכמים (ב"ב קטז, א) ש"ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר (משלי טז, יד): חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה". ביאר המהר"ל (ב"ב שם), שתפילת החכם מתקבלת מכוח תורתו, שעל ידה הוא זוכה להיות במעלת השכל, שהיא מעל מדרגת מלאכי החבלה. בנוסף, מתוך שילך לחכם, ילמד כיצד להתפלל על החולה (מאירי ב"ב שם).
נראה שכוונת חכמים היא, שיפנה אדם אל רבו שלימדו תורה או אל חכם המקום שהוא לומד ממנו תורה ומצוות, ומתוך שיבקש ממנו שיתפלל עליו, יתקשר גם לכל הדרכותיו בתורה ויתעורר לחזור בתשובה. וכפי שאמרו חכמים (ברכות ה, א): "אם רואה אדם שייסורים באים עליו – יפשפש במעשיו… פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה… ואם תלה ולא מצא – בידוע שייסורים של אהבה הם". וככל שיתעורר יותר בזכות החכם לתשובה, כך תפילתו של החכם עליו תיענה. כהמשך להדרכה לפנות לחכמים כדי שיתפללו על החולה, נהגו לברך את החולים בבית הכנסת בזמן קריאת התורה, כי שם נמצאים חכמים רבים שעונים אמן על הברכה (דרכי משה יו"ד שלה, ב; ערוה"ש שם יב).
ויש אנשים שבמקום לפנות לרב שלימדם תורה או לחכם העיר שיתפלל על החולה, ולהתעורר על ידי כך לתשובה וחשבון נפש, פונים לצדיקים מפורסמים ובעלי סגולות כדי שיתפללו על החולה. אולם הם אינם נוהגים כפי עיקר הדרכת חכמים, ופעמים שהם גם לא מבינים שהייסורים נועדו לעורר לתשובה ולמאמץ של תיקון. גם בזמן בית המקדש היו אנשים שטעו לחשוב שאם יקריבו קורבנות יפתו את ה' לסלוח להם ולברכם, ולא הבינו שהעיקר הוא להתחזק באמונה, בתורה, ובתיקון המידות והמעשים. עליהם אמר ה' (ישעיהו א, יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם", כי ה' רוצה שמתוך הייסורים יחזרו בתשובה, שנאמר (שם טז): "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ".[4]
