לברכתם של ההורים לילדיהם יש כוח השפעה גדול במיוחד (ספורנו בראשית לב, א), שהואיל ומשמיים נקבע שהם יהיו צינור השפע שדרכו ילדיהם יגיעו לעולם, גם לברכות שהם מברכים אותם יש השפעה רבה. כמו כן, כיוון שמתוך אהבה גידלו אותם, ומתוך רצון להיטיב חינכו ופרנסו אותם, יש לברכתם משקל רב. וכאשר ההורים צדיקים, יש לברכתם השפעה כפולה ומכופלת. לכן הקללה שקילל נח את בנו חם ואת בן בנו כנען, והברכה שבירך את שם ויפת, השפיעה עליהם ועל זרעם לדורות. שנאמר (בראשית ט, כה-כז): "וַיֹּאמֶר: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֱלוֹהֵי שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלוֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ".
כמו כן, כאשר עמד יצחק אבינו לברך את עשיו בנו הגדול, חרדה רבקה אמנו שמא תגיע הברכה למי שאינו ראוי לה, ודרשה מבנה יעקב לקבל את הברכה שבאמת היתה מגיעה לו. ואף לאחר שנודע ליצחק שהוטעה ובירך את יעקב, הבין שברכתו כבר חלה על יעקב (שם כח, א-ו). כיוצא בזה, בעת שבירך יעקב אבינו את בניו של יוסף, דקדק להניח את יד ימינו, שהיא החשובה יותר, על אפרים, כי יש כוח לברכה, וצפה ברוח קודשו שאפרים הצעיר יגדל ממנשה (בראשית מח, יד-כ). וכן לפני מותו, דקדק לברך את בניו באופן המתאים והראוי לכל אחד מהם, שנאמר (בראשית מט, כח): "וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם".
