גם לברכתו של אדם פשוט שאינו צדיק יש השפעה. וכפי שאמרו חכמים (מגילה טו, א): “לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור – ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן, ואלו הן: דוד ודניאל”. דוד, שברכוֹ אֲרַוְנָה היבוסי, שנאמר (שמואל ב’ כד, כג): “וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ: ה’ אֱלוֹהֶיךָ יִרְצֶךָ”. ונתקיימה הברכה, שנאמר (שם כד, כה): “וַיֵּעָתֵר ה’ לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל”. דניאל, בשעה שדריווש נאלץ לצוות להשליכו לגוב האריות מפני שהפר את צו המלכות והמשיך להתפלל לאלוהיו, בירך דריווש את דניאל שה’ יציל אותו, שנאמר (דניאל ו, יז): “אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ” (אלוהיך שאתה עובד לו תמיד, הוא יצילך), וכך היה.
גדולה מעלת הברכה, שהיא יכולה להציל מכיליון. שנאמר (רות ד, יד): “וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי: בָּרוּךְ ה’ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל”. אמרו חכמים (רות רבה ז, טו), שבזכות ברכה זו, כמה מאות שנים לאחר מכן, בעת שקמה עתליהו להכרית את כל זרע מלכות בית דוד, ניצל זרעו מכליה. כיוצא בזה, הורו חכמים (שבת קלז, ב), שכל המשתתפים בברית מילה, יברכו את הרך הנימול: “כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים”. עוד אמרו חכמים (ברכות לא, ב), שאדם שנכשל וחשד בחברו בחינם, “צריך לפייסו, ולא עוד, אלא שצריך לברכו”, כדי להשלים בכך את אשר החסיר.
מפני הערך הגדול של הברכה שאדם מברך את חברו, המליצו חכמים שיברך אדם את חברו בשם ה’ (ברכות נד, א). בתחילה היו מברכים איש את רעהו בהזכרת שם ה’ ממש, שנאמר (רות ב, ד): “וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה’ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ ה'”. בהמשך נהגו ישראל לברך איש את רעהו ב’שלום’, ש’שלום’ הוא אחד משמותיו של ה’, אבל אינו במדרגה של אחד משבעת השמות הקדושים שאסור למוחקם וצריכים גניזה (פנה”ל ליקוטים א’ ו, יב). סיבה נוספת לכך שנהגו לברך ב’שלום’, כי “לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט, יא): ה’ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה’ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם” (משנה עוקצין ג, יב).
מפאת חשיבותה של ברכת השלום, אמרו חכמים (ברכות ו, ב): “כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום – יקדים לו שלום, שנאמר (תהלים לד, טו): בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ. ואם נתן לו ולא החזיר – נקרא גזלן”. צדיקים היו מהדרים להקדים שלום לכל אדם, וכפי שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי (ברכות יז, א), “שלא הקדימוֹ אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק”. עוד אמרו חכמים (ברכות סד, א): “הנפטר מחברו אל יאמר לו ‘לך בשלום’, אלא ‘לך לשלום’, שהרי יתרו שאמר לו למשה לֵךְ לְשָׁלוֹם (שמות ד, יח) – עלה והצליח; דוד שאמר לו לאבשלום לֵךְ בְּשָׁלוֹם (שמואל ב’ טו, ט) – הלך ונתלה”. כי הברכה ‘לשלום’ מבטאת המשכיות, ואילו ‘בשלום’ מבטאת סיום. לכן כאשר נפרדים מהמת אומרים ‘לך בשלום’, שנאמר (בראשית טו, טו): “וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם”.
