מתוך המצווה להודות לה’ ולברכו, מצווה להודות ולברך כל אדם שהולך בדרכו של ה’ ומיטיב לזולת. במיוחד זה שקיבל עזרה או מתנה מחברו, מצווה שיודה לו ויברך אותו. וכן תיקנו חכמים (ברכות מו, א) שהאורח יוסיף ברכה למארח בברכת המזון: “יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יִכָּלם לעולם הבא; ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור, חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם”. בעבר נהגו שאחד מהסועדים מברך על כוס יין ופוטר בברכתו את כולם, וכאשר היה שם אורח, כיבדו אותו לברך את ברכת המזון כדי שיוסיף ויאמר את ברכת האורח על כוס יין. ואמרו (ברכות נה, א) שהמסרב לברך את המארח, מתקצרים ימיו ושנותיו. ואף היום, שכל אחד מברך לעצמו, יש מקום לתת לאורח לזמן, כדי שיאמר את ‘ברכת האורח’ בקול כחלק מברכת המזון, ושאר המסובים יענו אחריו אמן (ראו פנה”ל ברכות ה, ד).
מעלה מיוחדת ישנה למי שזוכה לארח תלמידי חכמים על שולחנו, שמתוך המטעמים שהוא נותן להם, נפשם מתקשרת בנפשו, והם מברכים אותו מעומק הלב וברכתם מתקבלת. וכפי שביאר רמב”ן (בראשית כה, לד), שיצחק אבינו ביקש מעשיו להביא לו מטעמים אשר אהב כדי שיברך אותו. ולא היה זה כתשלום עבור הברכה, אלא כדי שיאכל מהמטעמים שלו, ו”תהיה נפשו קשורה בנפשו בעת ההנאה, ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם”. בנוסף, “אחר האכילה היתה (נפשו) מתענגת ושמחה, ויחול עליה רוח הקודש”, ומתוך כך יוכל לברך אותו בלב שלם.
רעיון זה קיים גם בברכת כהנים, שכן ישראל נצטוו לפרנס את הכהנים בעשרים וארבע מתנות, וכנגד זה נצטוו הכהנים לברך באהבה את ישראל שמפרנסים אותם.
מאז שנחרב בית המקדש, תלמידי החכמים ממלאים גם את תפקיד הכהנים והלוויים, ומצווה להחזיקם כדי שיוכלו ללמד תורה לישראל, ומתוך כך נמשכת ברכה לאנשי העבודה שמקיימים אותם. וכפי שאמרו חכמים: “כל המשתמש באור תורה (לומד תורה) – אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה – אין אור תורה מחייהו”. לכאורה לפי זה, הואיל ועמי הארץ אינם לומדים תורה, אין להם תקווה. אולם אם הם מהנים תלמידי חכמים מנכסיהם, ועוזרים להם בפרנסתם, הרי הם דבקים בהם ובשכינה, וזוכים לברכתם (כתובות קיא, ב). בנוסף, על ידי קיום תלמידי החכמים יתחזק ביניהם הקשר, ומתוך כך יזכו גם ללמוד מהם תורה (ראו פנה”ל כשרות ז, ד). כיוצא בזה אמרו חכמים (יומא עא, א), שאחרי שנחרב בית המקדש ובטלה מצוות הנסכים, “הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין”.
