אמרו חכמים (ב”מ מב, א): “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”, ו”אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר (דברים כח, ח): יְצַו ה’ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ”. אֲסָמֶיךָ לשון סמוי ונסתר. על פי זה הורו חכמים שיתפלל אדם על יבולו לפני שימדוד אותו, אבל אם יתפלל לאחר מכן, “הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין”. כלומר, שורש הברכה ממקור השפע העליון שאין לו גבול, וכאשר סופרים את היבול מקבעים את מצבו ושוב אינו יכול להוסיף ולהתברך. חשש נוסף ישנו, שעל ידי ספירת היבול אדם מבליט את עצמו בגאווה ומעורר קנאה אצל אחרים, והקנאה שיקנאו בו עלולה להוביל לעין הרע וקטרוג שנזקם רב. אך אם ינהג בענווה ובצניעות, ולא יחצין את עושרו או את מעלותיו או את יופיו, יזכה לברכה, שכן בצניעותו הוא מתחבר למקור השפע האלוהי (מהר”ל גבורות ה’ פרק כ).
אמנם כאשר אדם מונה את רווחיו לשם שמיים, כדי לתת מעשר או כדי לייעל את העסק ולהוסיף ברכה בעולם, הרי שבכך הוא ממשיך את הברכה, ובזכות כך יתעשר, שנאמר (דברים יד, כב): “עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר” – “עשר בשביל שתתעשר” (שבת קיט, א). וכן למדנו, שמצווה לספור ולמדוד את הפירות והרווחים כדי לדייק בהפרשת המעשר, וכפי שאמרו חכמים (אבות א, טז): “אל תרבה לעשר אומדות” (פנה”ל כשרות ט, ד). כלומר שורש הברכה בעליונים, ולכן אין נכון למנות את הברכה בעודה מתהווה ונרקמת, אבל משעה שגמרה להתגשם בעולם, יש למנותה כדי להפריש ממנה מעשר ולהוסיף בכך ברכה לעולם, ועל ידי כך תחזור הברכה לשורשה להביא ברכה נוספת.
