אמרו חכמים (במדב"ר יב, ד), שמפני שישראל קיבלו את התורה בפומביות גדולה, שנאמר (שמות כ, טו): "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" – "שלטה בהם עין רעה ונשתברו הלוחות". כלומר, מפני הפרסום הגדול שבו ניתנה התורה לישראל, התעורר עליהם קטרוג בכל העולמות, האם הם אכן ראויים לקבל את התורה. המלאכים טענו שאין ראוי לתת את התורה לבני אדם שיתקשו לשומרה (שבת פח, א), ואומות העולם טענו שכשם שכל האומות אינן יכולות לקיים את מצוות התורה כך גם ישראל לא יוכלו לקיימן (עי' ע"ז ב, ב). בעקבות זאת ניתנה רשות לשטן להעמידם בניסיון קשה. וכיוון שבעת מתן תורה עדיין לא זיככו את דעתם ונפשם כראוי, נכשלו בחטא העגל, והלוחות נשתברו ועלתה מחשבה לכלותם, ומאז כל פורענות ופורענות שבאה לעולם, יש בה פרעון מסוים על חטא העגל (סנהדרין קב, א). בתוך כך למדנו, שכאשר עושים דבר בפומביות גדולה, שולטת בו עין הרע, והיא מעוררת קטרוג שעלול לגרום נזק. לפיכך, את הלוחות השניים קיבלו בצנעה, והם נתקיימו בידינו (תנחומא כי תשא ל"א).
לכן גם הקמת המשכן נעשתה בלא קולות וברקים אלא בחגיגה עמוקה של הקרבת קורבנות, ולפני הקמתו נתן ה' לישראל את ברכת הכהנים, "כדי שלא תשלוט בהן עין רעה" (במדב"ר יב, ד).
ואף אז שלטה עין הרע באלישבע בת עמינדב, שלא היתה אשה חשובה ממנה בישראל באותו היום: בעלה אהרן התמנה לכהן גדול; שני בניה הגדולים, נדב ואביהוא, התמנו לסגני כהונה; גיסה הוא משה רבנו; ואחיה, נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, התכבד להקריב באותו היום את הקורבן הראשון של הנשיאים. ובאותו היום, שני בניה, נדב ואביהוא, הקריבו אש זרה ומתו (ראו שהש"ר ג, ז; דרשות ר"י אבן שועיב שמיני).
כיוצא בזה, לאחר שחנניה, מישאל ועזריה ניצלו מכבשן האש בנס גדול לעיני כל נכבדי בבל, לא נזכר עוד שמם. יש אומרים שמתו בעין הרע. ויש אומרים שהתגברו על עין הרע בכך שוויתרו על מעמדם הנכבד בבבל, עלו לארץ ישראל, למדו תורה, נשאו נשים והולידו בנים ובנות (סנהדרין צג, א). כיוצא בזה אמרו חכמים (ברא"ר נו, יא), שלאחר העקדה שלח אברהם אבינו את יצחק לחזור למקומו בלילה, כדי שלא תשלוט בו עין הרע. כיוצא בזה חנה ביקשה על בנה שמואל שיהיה מובלע בין האנשים, בלא תכונה בולטת במיוחד, כדי שלא תשלוט בו עין הרע (ברכות לא, ב, רש"י).
כמו כן מסופר (ב"מ פד, ב) על רבן שמעון בן גמליאל, שהיה יושב עם החכמים בבית המדרש על הספסלים, ולפניהם ישבו הצעירים על הקרקע, וביניהם היו בנו רבי יהודה, ורבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי. והיו הצעירים מקשים ומתרצים עד שהתפעלו החכמים מחכמתם ותמהו: "מֵימיהם אנו שותים והם יושבים על גבי קרקע?" עשו להם ספסלים והעלום. "אמר להם רבן שמעון בן גמליאל: פרידה אחת יש לי ביניכם, ואתם מבקשים לאבדה הימני?!" כי חשש שמא בעקבות ישיבת בנו על הספסל בעודו צעיר תשלוט בו עין הרע. הורידו את בנו רבי יהודה לקרקע. "אמר להם רבי יהושע בן קרחה: מי שיש לו אב יחיה, ומי שאין לו אב ימות?!" שרבי אלעזר, שאביו נפטר, יישאר על הספסל וימות בעין הרע. הורידו גם את רבי אלעזר לשבת על הקרקע. וכך ישבו על הקרקע עד שבגרו וכבר לא היה חידוש מופלג בחכמתם היתרה.
