מעלה גדולה לקיים מצוות בצנעה, שנאמר (מיכה ו, ח): "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹהֶיךָ". מפני שכאשר המצווה נעשית בצנעה, היא נעשית לשם שמיים ללא חשש גאווה, וגם אין חשש שתעורר עין הרע. וכפי שאמרו בזוהר (ח"א סד, ב), שכאשר מעשיו של אדם סתומים, שורה עליו ברכה, וכשהם גלויים, שורה עליו הדין שנקרא 'רע עין'.
מאידך, ראוי לפרסם עושי מצווה, שעל ידי כך רבים ילכו בדרכם, וכפי שמצינו שהתורה פרסמה עושי מצווה, כדי שילכו ישראל בדרכם. יתרה מזו, פרסמה התורה בדיוק מה עשו, כדי שידעו בכל הדורות עד כמה ראוי להתאמץ לקיים כל מצווה בהידור. וכדברי חכמים (רות רבה ה, ו): "בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה – יעשנה בלבב שלם. שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז, כא): וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", במקום להציע להשליכו לבור – "בכתפו היה מוליכו אצל אביו". "ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב, יד): וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי (מנה קטנה של קליות) וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר – עגלות מפוטמות היה מאכילה". וכן למדנו שהיו מזכירים לטובה אנשים שתרמו תרומות לבית המקדש (משנה יומא ג, ט-י; ב"ב קלג, ב). וכן הורה הרשב"א (שו"ת א, תקפא), שכאשר עשיר הרחיב בית כנסת מכספו על קרקע שלו, וביקש שיכתבו את שמו על הפתח, שיש לקיים את רצונו. הן מפני שמדובר בקרקע שלו, והן מפני שכך היא 'מידת חכמים' ו'מידת ותיקין', "כדי ליתן שכר לעשות מצווה… ואם התורה עשתה כן, צריכים אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם". וכן נפסק להלכה (רמ"א יו"ד רמט, יג; מ"א או"ח קנד, כג; מ"ב נט).
לסיכום, הראוי ביותר הוא שהאדם מצד עצמו יצניע את דרכיו, כדי שיהיו כל מעשיו לשם שמיים בלא הטיה חיצונית של גאווה. אולם לציבור ולמחנכים ראוי לפרסם את עושי המצווה. ולעיתים בשעת הצורך אף ראוי לאדם שיקיים את מצוותיו בפרהסיה כדי שילכו רבים בעקבותיו. אלא שהמשקל עדין, בין התועלת שבפרסום עושי המצווה, לבין הנזק שבגאווה ובעין הרע שעלולות להיגרם מהפרסום.
כאשר המצווה היא מתן צדקה או תרומה לדברים שבקדושה – החשש מנזק פוחת. כי מתן צדקה הוא הסגולה הבדוקה ביותר נגד עין הרע, מפני שיש בו ביטוי מובהק של עין טובה, המידה ההפוכה מעין הרע. אלא שאם העשיר אינו נותן כפי הראוי לו, מעשר או אף חומש, אין הצדקה מועילה להגן עליו (כתובות סו, ב).
אחר הכל, אל יימנע אדם מקיום מצווה מחשש לעין הרע שבה, כגון מהכנסת עני לביתו או מהעברת שיעור תורה שיועיל לשומעים, כי "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" (קהלת ח, ה), וזכות המצווה תגן עליו (פלא יועץ, עין הרע). בנוסף, גם אם תתערב במצוותו מחשבה של גאווה וכיוצא בזה, ואולי בשל כך תחול עליו עין הרע וייענש בעולם הזה, מכל מקום זכות המצווה חשובה יותר, והיא תעמוד לו לעולם הבא. וכפי שאמרו חכמים (סוטה כב, ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה".[6]
