ז – חכמת הפרצוף והקריאה בכף היד

חכמת הפרצוף מבוססת על ההנחה שיש התאמה בין הנפש לגוף, ולכן צורת הגוף, ובמיוחד הפרצוף שהוא הביטוי העיקרי של האדם, מבטאים את אופיו וגורלו. כיוצא בזה, חכמת הקריאה בכף היד מבוססת על ההנחה שהואיל והאדם עושה בידיו את כל מעשיו, צורת ידו והשרטוטים שבה מבטאים את אופיו וגורלו.

גם חכמי ישראל הסכימו שיש בזה חכמה עמוקה, וכפי המבואר בזוהר (ח"ב עח, א), שיִתרו הציע למשה רבנו למנות שופטים שיישאו איתו במשא העם על פי חכמת הפרצוף, ולמדו זאת מהפסוק (שמות יח, כא): "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלוֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע, וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת". לא אמר 'ואתה תבחר' אלא וְאַתָּה תֶחֱזֶה, היינו שעל פי חכמת הפרצוף יבחר את השופטים המתאימים. אולם משה רבנו לא נזקק לכך אלא נעזר ברוח הקודש. כיוצא בזה מובא בתשובות הגאונים, מרב שרירא גאון ומרב האי גאון, שחכמים השתמשו בחכמה זו, ולימדו סתרי תורה רק למי שראו על פי חכמת הפרצוף שהוא מתאים לכך (שערי תשובה קכב). וכן כתב רמב"ן, אולם הוסיף שבעקבות החורבן והגלות, "כשאבדנו – אבדו החכמות עמנו, ונשאר זכרם בשבוש ביד מועטים, ובאו הפילוסופים והכחישום" (דרוש תורה תמימה, בראשית ה, ב). כלומר, כיוון שאבדה המסורת המדויקת של החכמה, נותרה חכמה זו משובשת, וממילא כשהפילוסופים בחנו אותה, מצאוה מוטעית.

כמו כן, העיד רבי חיים ויטאל על האר"י הקדוש שבהיותו בעל רוח הקודש, ידע גם לקרוא בכף היד, אך לא רצה ללמד חכמה זו כי החשיב אותה ל'חכמה זרה' (שבחי האר"י עמ' כב). ונראה שחכמות הפרצוף והקריאה בכף היד נשענו על השראה שהיא מעין נבואה, וכאשר עברנו מתקופת הנבואה לתקופת החכמה, נתמעטה ההשראה והחכמים התרגלו לבחון כל דבר באופן מוגדר ומפורט, והתקשו ללמוד וללמד חכמה שנשענת על השראה. וכיוון שפחות השקיעו בלימודה, רבו בה השיבושים. והאר"י ידעה בעזרת רוח הקודש, אבל לא רצה ללמדה, כיוון שידע שבלא רוח הקודש היא תישאר 'חכמה זרה' ומשובשת.

אחר הכל, למעשה היחס לחכמת הפרצוף ולקריאה בכף היד הוא כפי היחס לאסטרולוגיה. יש אומרים שאסור להיעזר בחכמות אלה, משום איסור 'לא תעוננו', שכולל גם איסור לנבא עתידות ולתכנן מעשים על פי שיטות אלו וכיוצא בהם (לחם משנה בדעת הרמב"ם). מנגד, יש אומרים שאין איסור להשתמש בחכמות אלו, מפני שהן אינן כרוכות בכשפים, אלא שההיתר הוא בתנאי שהולכים למי שבאמת מבין בהן, אולם בפועל רוב העוסקים בחכמות אלו מרבים לשגות.

והדעה המרכזית של רוב חכמי ישראל, שאין בכך איסור 'לא תעוננו', אבל משום מצוות 'תמים תהיה', אסור לבקש נסתרות ועתידות בדרכים נעלמות. בנוסף, גם אין לסמוך על חכמות אלו, הואיל וגם כשהן מדייקות הן משקפות את טבעו ומצבו העכשווי של האדם, ואילו האדם יכול לשנות על ידי בחירתו את טבעו וגורלו. אמנם לברר את האופי על ידן לכאורה אין איסור, אלא שבפועל גם לשם כך מוטב שלא להזדקק להן, מפני שקשה מאוד לכוון על ידן לאמת. ואף אם יצליחו לראות על ידן חלק מהתכונות, כל טעות עלולה לגרום לשיבוש גדול. שכן אין זה דומה לרב שמכיר את תלמידו או פסיכולוג שמשוחח עם המטופל שלו, שעצותיהם נשענות על היגיון, וממילא התלמיד או המטופל יכול לבחון את עצותיהם בשכלו. אולם כאשר העצה ניתנה על ידי חכמות שדרכיהן עלומות, קשה לאדם לדחות ניתוח שגוי שלהן על ידי ההיגיון, וחייו עלולים להסתבך מכך. כגון שיחשוב שיש בו כישרון מסוים וכדי להגשימו יבחר מקצוע מסוים, ואילו האמת שיש בו כישרון אחר.^[5]