כאשר אין צורך למסור את הנפש על קיום המצוות, אסור למסור את הנפש, שנאמר (ויקרא יח, ה): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” – “וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם”, מכאן שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה (יומא פה, ב). לפיכך, אסור להימנע מלחלל שבת עבור הצלת חולה מסוכן, ואסור לחולה מסוכן שנצרך לאכול – לצום ביום הכיפורים. וכן בשאר המצוות, אסור לקיים מצווה תוך סיכון הנפש. וכל מי שמת תוך שסיכן את עצמו לקיים מצווה, עבירה גדולה בידו, והרי הוא כשופך דמים שכן הוא אשם במיתתו (עי’ ירושלמי יומא ח, ה).
כמו כן, כאשר גוי כופה יהודי לעשות עבירה להנאתו של הגוי בלא רצון להעבירו על דתו, אסור ליהודי למסור את נפשו. ואם מסר את נפשו, הרי הוא מתחייב בנפשו. מנגד, למדנו בהלכה הקודמת, שבזמנים קשים, כשהיה צורך לעורר את הלבבות כנגד גזירות השליטים להשכיח את המצוות מישראל, חכמים שיבחו את מי שבחר למסור את הנפש, למרות שלא היה חייב בכך.
ויש מצבי ביניים, שבהם לא ברור האם כל כוונת הגוי להעבירו על דתו או שכוונתו גם להנאתו (לעיל הערה 4), או שיש ספק האם הגוי מתכוון באמת להרוג את היהודי אם לא יעבור, או שלא ברור האם המעשה שנעשה בצנעה ידוע לרבים (לעיל הלכה ו). בכל מצבי הביניים הללו, מחמת הספק אין חובה למסור את הנפש, ואם ירצה להחמיר על עצמו – רשאי להיהרג. וכן מסופר בתלמוד הירושלמי (סנהדרין ג, ה), על רבי אבא בר זמינא שהיה חייט ועבד אצל אדון גוי ברומי. הגיש לו האדון הגוי בשר נבלה וסרב לאכול. איים הגוי שאם לא יאכל יהרגנו. השיב רבי אבא: ‘גם אם תהרוג אותי – לא אוכל’. אמר הגוי: ‘מי סיפר לך שהתכוונתי לנסות אותך, ודווקא אם היית אוכל – הייתי הורג אותך, כי יהודי צריך לנהוג כיהודי וגוי כגוי, ועכשיו שלא אכלת – לא אהרוג אותך’. אמר רבי מנא, אילו היה רבי אבא נוהג כפי שורת ההלכה ואוכל, היה נהרג.
כלומר, מצד ההלכה, כיוון שהכפייה היתה בצנעה, היה רבי אבא צריך לאכול ולא להסתכן. בנוסף, ייתכן שהגוי לא התכוון להעבירו על דתו אלא רק להתעלל בו, ואזי גם מצד זה היה צריך לאכול. מנגד, ייתכן ורבי אבא הסתפק אם הגוי באמת מתכוון להוציא את איומו לפועל, וחשש שאם ייכנע ויאכל, הגוי יפרסם זאת ברבים ויגרום לחילול השם, ואולי אף ידרוש ממנו להמיר את דתו. בכל אופן, מכך שהירושלמי הביא מעשה זה על צדדיו השונים, למדנו שבמצבי ספק, רשאי אדם לשמור על עקרונות אמונתו ולהיהרג למרות שאינו חייב בכך (שו”ע קנז, א; ש”ך א).
כדי להבין הלכה זו צריך לבאר, שלמרות שראוי לחתור להדרכה ברורה בכל שאלה, ובמיוחד בשאלות חמורות של חיים ומוות, אין מנוס מכך שיהיו מצבי ביניים שבהם ההכרעה תהיה נתונה בידי האדם. וכמו שבעת מלחמה לא ניתן לקבוע מראש כיצד צריך כל מפקד וחייל לנהוג בכל מצב, מפני שנתונים רבים אינם ידועים, והמצבים משתנים ומתחלפים, ופעמים שההסתערות תוביל לניצחון ופעמים לתבוסה. לפעמים צריך לנקוט בעורמה ולפעמים בתגובה ישירה וחזקה. לפעמים בעיקוף מימין ולפעמים משמאל. גם כאשר למפרע ניתן לחשוב מה היה רצוי לעשות, אין דרך לדעת זאת מראש. והואיל ואנשים מנהלים את המלחמה, לעולם יהיו להם טעויות. לפיכך, מעל כל ההוראות צריך להיות כלל יסודי, שבלא נכונות לחרף את הנפש תוך שיקול דעת אחראי, אין סיכוי לנצח והתבוסה מובטחת, ועל כל מפקד וחייל לפעול בגבורה ובאחריות למען הניצחון. כיוצא בזה במצוות קידוש השם, הכלל היסודי שצריך כל אדם לקדש שם שמיים, בדרך כלל בשקידה על המשך החיים, ואזי אסור להיהרג כדי לקיים מצווה, ואם ייהרג יחלל את השם, ולפעמים במסירות נפש, שייהרג ולא יעבור. ויש מצבי ביניים שבהם אין חובה למסור את הנפש אבל יש בכך מעלה, ואזי הרוצה להחמיר על עצמו לקדש שם שמיים – רשאי.[10]
שנית, כשנתעמק יותר, נמצא שבפועל כמעט ואין מצב שבו ברור שמדובר בכפייה על דת בצנעה ואזי הדין תלוי במחלוקת זו. שכן כפי שמבואר למעלה, המציאות מורכבת מאוד, ופעמים שלא ניתן לדעת מה בדיוק כוונת הגוי, האם להעביר על דת, והאם באמת יהרוג אם לא יעבור, וכאשר הכפייה בצנעה פעמים שיש ספק אולי תיוודע לרבים. לפיכך, כמו שבמלחמה לא ניתן לקבוע הנחיות ברורות אלא רק הדרכות כלליות כמבואר למעלה, כך הדין במסירות נפש. וכן עולה מתרומת הדשן קצט, שהובא בש”ך קנז, א, שכתב שלכאורה היה צריך להקל שלא למסור את הנפש כפי הכלל “ספק נפשות להקל”, אולם מאידך, מצינו שבקידוש השם אין מקפידים על איבוד נפשות, לכן הסיק שההוראה היא לפי העניין.
