בחר ה’ בעם ישראל להיות לו לעם סגולה, והוציאו ממצרים ונתן לו את התורה, וכרת עמו ברית עולם, להיות נושא דברו לעולם ולהביא ברכה לכל העמים. ונתן ה’ לאדם ולישראל יכולת לבחור בין טוב לרע, שאם יבחרו ישראל לשמור את הברית, יזכו לברכה רבה, ואם יפרו את הברית ויזנחו את ה’, את תורתו ומצוותיו, ייענשו בחומרה נוראה, כמבואר באריכות רבה בפרשיות ‘בחוקותי’ ו’כי תבוא’. אולם בחירה זו של ישראל אינה יכולה לבטל את הברית האלוהית שכרת ה’ עם ישראל, ואינה יכולה לבטל את ההבטחה האלוהית על גאולת ישראל והעולם, אלא רק לקבוע אם תהליך התיקון והגאולה יתקיים בנחת ובמהרה או בייסורים ארוכים וקשים.
כאשר ישראל חטאו עד שכבר לא יכלו לתקן את מצבם בלא כפרת הגלות והייסורים, החלו להתגשם כל דברי הפורענות הקשים שבתורה. שנאמר (דברים כח, טו-סח): “וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלוֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ: אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה… אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ… יִתֶּנְךָ ה’ נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ… וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ… וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד… וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ ה’ שָׁמָּה. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ, כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ אֱלוֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ… וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה’ בָּךְ, בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ”. גם התקיימו דברי התורה על הגויים שיזדעזעו וישאלו: “עַל מֶה עָשָׂה ה’ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת?! מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?! וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה’ אֱלוֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם… וַיִּחַר אַף ה’ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה’ מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה (שם כט, כג-כז). את קיום הקללות פירשה הדת הנוצרית כהוכחה לכך שהחליט ה’ להפר את בריתו עם עמו ישראל. על כן קראו לתנ”ך ‘הברית הישנה’, ולספרים אודות הקמת הדת הנוצרית ‘הברית החדשה’ שהחליפה אותה.
אולם ישראל עמדו בניסיון הנורא, והתחזקו באמונתם בהבטחת ה’ שלעולם לא יפר את בריתו איתם, “כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה’ עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב” (תהלים צד, יד). והאמינו שה’ אוהבם, ולכן הוא מייסרם ומחנכם, כמבואר בתורה בפרשיות הברכות והקללות. וכפי שנאמר (דברים ח, ה): “כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה’ אֱלוֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ”. שכן רק את העם שנבחר לגלות לעולם את אור ה’ וברכתו, ה’ מייסר ומזכך כדי שיוכל להגשים את ייעודו. שנאמר (עמוס ג, ב): “רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם”. ובכל בוקר וערב היו ישראל מתחזקים בתפילה וקוראים קריאת שמע עם ברכותיה, ומזכירים שה’ הוא בורא הכל, החושך והאור, ואף הרע ממנו והכל לטובה. מתוך כך התחזקו באמונה שה’ אוהבם אהבת עולם, ושבחו והודו לה’ על כך: “ברוך אתה ה’ הבוחר בעמו ישראל באהבה”, ובאימה וביראה קיבלו עליהם עול מלכות שמיים: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלוֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”, וקיבלו עליהם לאהוב את ה’ ולמסור את נפשם על קדושת שמו: “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ”. “בְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך, וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל ממונך” (משנה ברכות ט, ה). מתוך כך נזכרו ביציאת מצרים והאמינו שה’ יגאלם, ושבחו והודו לה’ על כך: “ברוך אתה ה’ גאל ישראל”.
גם כאשר גברו הייסורים עד מאוד, וחושך נורא כיסה את כל הארץ, התחזקו ישראל באמונתם, שכשם שכל הקללות הכתובות בתורה התגשמו, כך גם כל נבואות הגאולה שבתורה ובנביאים יתגשמו, וישוב ה’ ויגאלם. כפי שנאמר לאחר הקללות שבפרשת בחוקותי (ויקרא כו, מב-מד): “וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר… וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיהֶם”. וכן נאמר אחר הקללות שבחומש דברים (כט, ג-ה): “וְשָׁב ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם – מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ”.
