מותר לרבנים ואנשי ציבור להיפגש עם אנשי דת נוצרים, הינדים או מוסלמים, וכאשר המטרה להרבות הבנה וכבוד בין העמים והאנשים ולמנוע שנאה, אף יש בכך מעלה. כך נהגו גדולי הרבנים במשך כל הדורות, וכך נהג מרן הרב קוק שנפגש בכבוד עם כמרים וראשי כנסיות, וכן נהגו הרבנים הראשיים בארץ ישראל. היו מגדולי הרבנים שאף האריכו עם הכמרים בשיחות על ענייני דת ומוסר וקשרו עמהם קשרי ידידות, כדוגמת רבי משה חאגיז, רבי יהונתן אייבשיץ ורבי ישראל משה חזן.
בדרך זו גם נהגו רבנים מ’הסתדרות הרבנים דאמריקה’ (RCA), שהשתתפו במפגשים וכנסים בין-דתיים עם מנהיגי דת נוצריים קתוליים ופרוטסטנטיים. אולם גדולי הרבנים מהחוג החרדי הביעו לכך התנגדות חריפה. לדבריהם המשתתפים במפגשים אלו עוברים באיסור חמור של התקרבות לעבודה זרה, ובאיסור ‘מסית’ ו’מדיח’. מפני שלטענתם, כל מטרתם של הנוצרים היא לגרום ליהודים להמיר את דתם ולהתנצר, ואחר שראו שבדרכי כפייה ורציחה לא הצליחו, עברו לשיטה של מיסיון בתעמולה. ועל ידי השתתפות הרבנים במפגשים, יהודים יתפתו להקשיב להם ולהמיר את דתם (אג”מ יו”ד ג, מג; ה, טו). כפי הנראה, לדעתם המפגשים שרבנים גדולים קיימו בעבר עם כמרים היו לצורך שתדלנות כפי מידת ההכרח בלבד, ולכן הם לא נתנו בכך יד למיסיון.
מנגד, הרבנים שהיו מעורים יותר בעולם המודרני סברו שאין חשש שמפגשים אלו יעודדו המרת דת לנצרות. ואף להיפך, החרדה מפני מפגשים אלה, כמו גם החרדה מפני לימודי מדע ופתיחות לעולם המודרני, עלולה להרחיק יותר את הצעירים מהיהדות ולהביאם להתבוללות. בעמדה זו תמך גם הרב יוסף דב סולובייצ’יק. מובן מאליו שמפגשים אלו מתאימים רק למי שהשקפת עולמו היהודית מעוצבת, ואין חשש שיושפע מדעות זרות. בפועל, עברו שנים רבות מאז, והמציאות הוכיחה שמפגשים אלו לא גרמו ליהודים להתנצר.[10]
