י – הביטחון בה’

מכלל מצוות האמונה, שיבטח אדם בה’ שכל מה שקורה לו הוא מאת ה’ ולטובה. וכן נאמר: “בִּטְחוּ בַה’ עֲדֵי עַד, כִּי בְּיָ-הּ ה’ צוּר עוֹלָמִים” (ישעיהו כו, ד), “בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה’, וְהָיָה ה’ מִבְטַחוֹ” (ירמיהו יז, ז), “בְּטַח בַּה’ וַעֲשֵׂה טוֹב, שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה” (תהלים לז, ג), “יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה’, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא” (שם קטו, ט).

אין הכוונה שיבטח האדם שה’ ייענה תמיד לבקשותיו, אלא שיבטח בה’ שמנהיג את עולמו בצדק, וגם הדברים הרעים שקורים לו הם לטובתו, לעיתים כדי להענישו ולכפר על חטאיו ולעיתים כדי לנסותו ולרוממו (ראו לעיל א, כב). לפיכך: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה” (משנה ברכות ט, ה; שו”ע או”ח רכב, ג). שנאמר (דברים ו, ה): “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ” – דרשו חכמים: “וּבְכָל מְאֹדֶךָ” – “בכל מדה ומדה שהוא מודד לך – הוי מודה לו במאד מאד”, וכן נאמר (תהלים נו, יא): “בֵּאלֹוהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, בַּה’ אֲהַלֵּל דָּבָר”, דרשו חכמים (ברכות ס, ב): “בַּה’ אֲהַלֵּל דָּבָר – זו מדה טובה, בֵּאלֹוהִים אֲהַלֵּל דָּבָר – זו מדת פורענות”. וכפי שהיה רגיל ‘נחום איש גם זו’ לומר על כל דבר רע שקורה לו: “גם זו לטובה” (תענית כא, א; להלן כא, ה), ואף תלמידו רבי עקיבא אמר: “לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא – לטב עביד” (כל שעושה ה’ – לטובה עושה), וכך נהג בעצמו (ברכות ס, ב).

מכלל המצווה, שיבטח בה’ שמנהיג את עולמו בצדק, ואם יבחר בטוב – יזכה לשכר, ואם יבחר ברע – ייענש, וגם זה לטובתו, כדי לזככו ולעוררו לחזור בתשובה. ואף אם לא יחזור בתשובה וייענש בגיהנום, גם זה לטובה, כדי שיזדכך ויוכל לעלות לגן עדן. ואף אם הוא מהרשעים שמתכלים בגיהנום ונשמתם נעשית אפר תחת כפות רגלי הצדיקים בגן עדן (ר”ה יז, א), גם זה לטובתו, שעל ידי כך יסתלקו קלקוליו מהעולם, ומתוך כך יזכה בסוף להתחיות (ר’ צדוק תקנת השבין טו, עו).

אמנם ככל שיבחר בטוב, כך ה’ יעזור לו יותר להצליח, ובמיוחד כאשר הוא הולך לקיים מצווה. וככל שהמצווה גדולה יותר, כך חשיבות הביטחון בה’ בעת קיומה גדולה יותר. לפיכך כאשר חיילי ישראל יוצאים להילחם מלחמות ה’ באויביהם, ומקיימים בכך שתיים מהמצוות החשובות שבתורה – יישוב הארץ והגנת ישראל מיד צר, צוותה אותם התורה שלא לפחד אלא לבטוח בה’, שמתוך שיתחזקו בקיום מצוות המלחמה בתושיה ובגבורה, ינצחו את אויביהם. וכפי שנאמר (דברים ז, יז-יט): “כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם?! לֹא תִירָא מֵהֶם, זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹוהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם… כֵּן יַעֲשֶׂה ה’ אֱלֹוהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם”. ונאמר (שם כ, א): “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב, עַם רַב מִמְּךָ – לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה’ אֱלֹוהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”.

אמנם כאשר ישראל חוטאים, הם נענשים ואויביהם מנצחים אותם, כפי שנאמר בפרשת הקללה (ויקרא כו, יז): “וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם”. ואזי אם יבטחו בה’ שלמרות עוונותיהם ינצחו, לא יהיה לביטחון זה על מה לסמוך, וכפי שהיה בימי חזקיהו, שטעה לבטוח בה’ ולמרוד באשור, למרות השפל המוסרי במצוות שבין אדם לחברו ושחיתות השרים. וכן בימי המלך יאשיהו, הנביא ירמיהו הורה לו שלא לצאת למלחמה בצבא המצרי שעבר בארץ ישראל, מפני שחטאי העבודה זרה עוד לא תוקנו כראוי (איכ”ר א, נג). ויאשיהו שסבר שכבר החזיר את דורו בתשובה כראוי, בטח בה’ ויצא להילחם והובס ומת. וכן בימי המלך צדקיהו, נביאי השקר קראו לעם לבטוח בה’ ולמרוד בבבל, וירמיהו ניבא בשם ה’ שלא ימרדו, והסוף היה שמרדו והמקדש נחרב.

באין נביא, על עם ישראל לנהוג כפי הדרכת התורה, שצוותה לצאת למלחמה כדי להגן על ישראל מאויביהם, וכדי לרשת את הארץ כאשר יש סיכוי סביר לכובשה ולהגן עליה. ואזי מצווה להתחזק בביטחון בה’, שהואיל והחיילים מקיימים מצווה, ה’ יעזור להם לנצח את אויביהם. ואם חס ושלום לא נהיה ראויים, נדע שגם הכישלון הוא לטובה, כדי שנערוך חשבון נפש, ומתוך אהבת העם והארץ נתחזק בתורה ובמצוות, עד שננצח את כל אויבינו ונזכה לגאולה.^[10]