יב – בתי פולחן וסמלים

א – איסור כניסה והתקרבות לבתי עבודה זרה

אסור להיכנס לבתי פולחן של עבודה זרה, מפני שאסרה התורה להתקרב לעבודה זרה ולהתעניין בה שמא יתפתה אחריה, שנאמר (ויקרא יט, ד): “אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם”. לרוב חשיבות העניין וחומרתו, חזרה התורה והזהירה את ישראל שלא יתפתו אחר עבודה זרה, שנאמר (דברים ד, טו-יט): “וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם… וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם”. ונאמר בפרשת ‘והיה אם שמוע’ (שם יא, טז): “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם”. ונאמר (דברים יב, ל): “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ, וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי”.

הנכנס למקום עבודה זרה גם מבטל את מצוות התורה לאבד ולשרש את שם העבודה הזרה. שנאמר (שם ז, כו): “שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא”, ונאמר (שם יב, ג): “וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא”. בכלל המצווה, להתייחס לעבודה זרה בביטול ובמיאוס ואף להימנע מהזכרת שמה (להלן יד, א), קל וחומר שאין להיכנס למקום פולחנה. אם הנכנס גם צופה בפולחן, הרי שהוא דומה למי שחולק לה כבוד כדרך המחבק ומנשק לעבודה זרה, וגם בכך הוא עובר על איסור (אג”מ יו”ד ב, קיא, עפ”י רמב”ם ע”ז ג, ו).

הנכנס לבית עבודה זרה ונהנה מראיית צורותיה, עובר בכך גם על איסור הנאה מעבודה זרה (שו”ע קמב, טו; ראו חכ”א פד, טז; לעיל י, ח).

הורו חכמים להתרחק מפתח בית עבודה זרה, שנאמר (משלי ה, ח): “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ”, דרשו חכמים: “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ – זו מינות, וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ – זו הרשות (שלטון רשע)… או זונה (בית בושת)”. וכן דין עבודה זרה. הנצרך לעבור ליד פתח בית עבודה זרה או פתח בית זנות, מצווה להתרחק מהם ארבע אמות, כדי לבטא את סלידתו מהם, וכדי להסיר מעצמו כל צל של חשד שהוא רוצה בקרבתם (ע”ז יז, א; שו”ע קנ, א). מסופר על אמוראי ארץ ישראל, רבי חנינא ורבי יונתן, שהלכו בדרכם ונאלצו לבחור בין דרך שעוברת על פתח בית עבודה זרה לבין דרך שעוברת על פתח בית בושת, ובחרו ללכת בדרך שעוברת על פתח בית בושת, כי עבודה זרה רעה יותר (ע”ז יז, ב, תוס’ ‘ניזיל’; ועי’ עירובין יח, ב: “אחרי אשה ולא אחרי ע”ז”).

בכלל האיסור, אסור להיכנס או להתקרב לבתי פולחן של נוצרים, הינדים ומוסלמים. ואף שלדעת רבים הנצרות וההינדיות מותרות לבני נח, הואיל והן משתפות אמונה באל עליון, לישראל הן אסורות כעבודה זרה, ועל כן הן בכלל איסור התורה (ויקרא יט, ד): “אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם”, ואסור לישראל להיכנס לבתי פולחנן. ואף שבאסלאם אין אלילות, רוב המוסלמים כיום בחרו לשנוא את ישראל, ואמרו חכמים (ספרי זוטא במדבר י, לה): “כל שהוא אויב ושונא לישראל כְּאִלו הוא אויב ושונא למקום”, ועל כן מצווה להתרחק מהם, שנאמר (תהלים קלט, כא-כב): “הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה’ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי” (להלן הלכה ה).

ב – האיסור ללכת בדרך המוליכה למקום פולחן

אסרו חכמים ללכת בדרך המוליכה לבית עבודה זרה בעת שמקיימים בו פולחן, משום מראית עין, שמא יחשדו בו שהוא הולך להשתתף בעבודתה או לכבדה. ורק אם אותה דרך מובילה גם למקום אחר, מותר ללכת בה למקום אחר. וכן מי שגר סמוך לשם, רשאי ללכת בה לביתו (ע”ז יא, ב; רבנו יונה, ראב”ד, רא”ש ועוד).

והרמב”ם (ע”ז ט, ט-י) מחמיר מאוד בפירוש דין זה, ולדעתו אסרו חכמים להיכנס לעיר שיש בה מקום עבודה זרה, וקל וחומר שאסור לגור בה. ורק כאשר הדרך למקום אחר עוברת שם – מותר לעבור בה (כמובא בהערה). אמנם למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, שהאיסור הוא ללכת בדרך המוליכה למקום עבודה זרה בעת שמקיימים בו פולחן (שו”ע קמט, א-ב).^[1]

ג – מראית עין וחצר של בית עבודה זרה

גם למי שאין שום עניין בעבודה זרה, וגם בשעה שלא מקיימים בבית העבודה הזרה פולחן, אסור להיכנס לבית עבודה זרה, משום מראית עין, כדי שלא יחשדו בו שהוא רוצה להתקרב לעבודה זרה ולעובדה.

נחלקו הפוסקים אם מותר להיכנס לחצר בית עבודה זרה בשעה שאין מקיימים שם פולחן. יש מתירים, כגון כאשר רוצים להיכנס לחצר כדי לשבת בצל האילנות (רבנו יונה, רא”ש). ויש אוסרים, כדי שלא יחשדו בו שהוא רוצה להתקרב לעבודה זרה ולעובדה, אמנם אם היתה הדרך עוברת בחצר בית עבודה זרה מותר ללכת בה בדרכו למקום אחר (רמב”ם, רשב”א). והמנהג כדעת המחמירים, ומידת חסידות שאפילו כשהדרך עוברת בחצר בית עבודה זרה, אם יש דרך חילופית שאינה ארוכה ממנה, נמנעים מללכת בדרך העוברת בחצר בית עבודה זרה (רמ”א קמט, ב; צי”א יד, צא, ב; אג”מ יו”ד ג, קכט, ו).

הנאלץ לעבור ליד מקום עבודה זרה, הורו חכמים שלא יעשה דבר שנראה ממנו כאילו הוא משתחווה לה. לפיכך, אם נתקע לו קוץ ברגלו או התפזרו מעותיו לפני עבודה זרה – לא ישׁחה להסיר את הקוץ או לאסוף את המעות מולה, מפני שהוא נראה כמשתחווה לה. אלא ישב או ישחה תוך שהוא מפנה את גבו או את צידו לעבודה זרה, וכך יוציא את הקוץ ויאסוף את מעותיו. גם כשאין שם אדם שרואה אותו, לא ישחה כשפניו לעבודה זרה, מפני שכל דבר שאסרו חכמים מפני ‘מראית עין’ של איסור תורה, אסור לעשות גם בחדרי חדרים. כיוצא בזה, מנהג עובדי האלילים היה לקבוע לפני האליל פרצופים בדמותו, והיו מזרימים מים דרך פיהם, ואסרו חכמים לשתות מהם, כדי שלא ייראה כמנשק לאליל. כיוצא בזה, אם היה מעיין נמשך לפני עבודה זרה, לא ישחה וישתה ממנו, כדי שלא ייראה כמשתחווה לעבודה זרה (ע”ז יב, א; שו”ע קנ, ב; ש”ך א).

יש אומרים, שגם במצב של סכנת מיתה בצמא, לא ישתה באופן שנראה כמשתחווה לעבודה זרה. ורבים סוברים, שהואיל והאיסור הוא מפני מראית עין בלבד, במצב של פיקוח נפש ישתה למרות שהוא נראה כמשתחווה לפסל. וכן הלכה (ר”ן, רמ”א קנ, ג). ולכן מי שרודפים אחריו להורגו, רשאי להיכנס לבית עבודה זרה אף בשעת פולחן, הואיל והוא נכנס לשם כדי להציל את חייו.^[2]

ד – כנסייה נוצרית

כפי שלמדנו (לעיל ה, ז; י), אף שלדעת רוב הפוסקים הנצרות היא עבודה זרה בשיתוף שמותרת לבני נח, לישראל היא נחשבת עבודה זרה. לפיכך, בכלל איסור התורה (ויקרא יט, ד): “אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם”, אסור לישראל להיכנס לכנסייה נוצרית, וכן צריך להתרחק מפתח כנסייה כמו מפתח בית עבודה זרה (לעיל הלכה א). וישראל שנהנה מראיית צורותיה או משמיעת נגינות שמנגנים לכבודה או מהרחת הקטורת שמקטירים לפניה, עובר גם על איסור הנאה מעבודה זרה (לעיל י, ח). ואף אסור ללכת בדרך המובילה לכנסייה בעת שמקיימים בה פולחן, שלא יחשדו בו שהוא הולך להשתתף בפולחנם (לעיל הלכה ב).

בנוסף, הנצרות שעוררה שנאה לישראל וניסתה להעביר את ישראל על דתם, נחשבה כ’מינות’, היינו דעה שמסכנת את היהודים והיהדות. ולהלכה יש להתרחק מבית מינות כמו מבית עבודה זרה, שנאמר (במדבר טו, לט): “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם”, דרשו חכמים: “אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות” (ספרי שם; ברכות יב, ב). וכן נאמר (משלי ה, ח): “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ”, דרשו חכמים (ע”ז יז, א): “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ – זו מינות…”.

בדורות האחרונים התרחשו בקרב הנוצרים שינויים רבים לטובה. ראשית, בתהליך הדרגתי הצד האלילי נקלש, עד שיש פוסקים שסוברים שכבר אינה נחשבת עבודה זרה (לעיל ה, יב). אמנם רוב הפוסקים סוברים שכל עוד הנוצרים מאמינים ש’אותו האיש’ הוא אלהים, היא עבודה זרה בשיתוף. שנית, נוצרים רבים התנערו משנאת ישראל. ראשי הזרם הקתולי קיבלו החלטה עקרונית המביעה התנגדות לשנאת ישראל ולמיסיון בקרב ישראל, ומהם שאף אמרו שהבחירה האלוהית בישראל לא בטלה. כמו כן בזרם הפרוטסטנטי התגבשו זרמים אוונגליסטים של אוהבי ישראל שמאמינים בסגולת ישראל ואף סייעו לתנועה הציונית, כדוגמת הלורד בלפור (לעיל ו, ז-ח, 3). כל השותפים לעמדות אלה אינם נחשבים כ’מינים’, ורבים מהם אף נחשבים כחסידי אומות העולם.

אמנם לישראל, שקיבלו את התורה בסיני, הנצרות אסורה כדת זרה, ואין חטא ואסון נורא יותר לישראל מאשר להמיר לדת אחרת, והזיכרון המר מהכפייה להתנצר עוד צרוב בנפש ישראל. לפיכך, אף שהיחס כלפי הנוצרים שהתנערו משנאת ישראל השתנה, דיני ההתרחקות מכנסיות נותרו במקומם.^[3]

ה – כניסה למסגד ולגנים הבהאים

לדעת רובם המכריע של הפוסקים, האסלאם אינו עבודה זרה (לעיל ז, 1), ועל כן מצד זה אין איסור להיכנס למסגד, ויש שכתבו שבשעת הצורך אף מותר להתפלל בתוכו.

אמנם נראה למעשה, שבימינו אסור להיכנס למסגד. וזאת משום שבדורות האחרונים הפכו רבים מהמוסלמים למובילי שנאת ישראל בעולם, והם מבזים ומשפילים את עם ישראל ואת תורתו, ובמסגדים רבים מעוררים שנאה לישראל, ובחלקם אף קוראים למלחמה בישראל וביהודים. ואמרו חכמים (ספרי זוטא במדבר י, לה): “כל שהוא אויב ושונא לישראל כְּאִלו הוא אויב ושונא למקום”. זהו שנאמר (במדבר י, לה): “וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ”, אויבך ושונאך הם אויבי ישראל ושונאיו. ועליהם נאמר (תהלים קלט, כא-כב): “הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה’ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי”. וכן אמרו חכמים (מכילתא דר’ ישמעאל), על הפסוק (שמות טו, ז): “וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ”, מי הם הקמים על ה’? “כל מי שקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד הקדוש ברוך הוא”. לפיכך אסור להיכנס לסתם מסגד. אמנם למסגדים שיש להם מנהיגים טובים שמצהירים בגלוי שהם מכבדים את ישראל ואת היהדות, מותר להיכנס. והרוצה לסמוך על המתירים – רשאי להיכנס לסתם מסגד, ובתנאי שאותו מסגד לא נודע כנותן מקום לשנאת ישראל.^[4]

מותר להיכנס במערת המכפלה למקום שהמוסלמים מתפללים בו, ומותר לקיים שם תפילות כמקובל. ואף שהמוסלמים קבעו שם מסגד, הם באו בגבולנו, למקום קבורת אבותינו ואימותינו, וכשאנו נכנסים למערת המכפלה איננו נכנסים למסגד אלא פוקדים את קברי אבותינו ואמותינו הקדושים.

מותר להיכנס לגנים הבהאים שבחיפה. מפני שאמונתם איננה עבודה זרה, אלא זרם שיצא מהאסלאם, שמאמין בא-ל אחד. וכן מותר להיכנס לבתי התפילה שלהם, כי הם מכבדים את עם ישראל ואת דתו, ומכירים בזכותו על ארץ ישראל.^[5]

ו – כניסה לכנסייה ובתי פולחן לצרכים שונים

כפי שלמדנו (לעיל יא, ח), אסור לבנות את החדר שבו מקיימים את הפולחן של הדתות השונות, כי הוא תשמיש של עבודה זרה. אבל את שאר החדרים מותר לבנות, כי הם ‘תשמיש דתשמיש’. אולם לאחר שהמבנה כבר משמש כמקום פולחן, גם לצורך שיפוצים ב’תשמיש דתשמיש’ אסור להיכנס מפני מראית עין. אבל אם ייכנסו שני יהודים יחד בבגדי עבודה, אין חשש מראית עין, ומותר להם לעסוק בשיפוצים במקומות שמוגדרים ‘תשמיש דתשמיש’.

כאשר מעמידים קלפי לבחירות בחדרים שבבניין כנסייה, נוהגים להקל להיכנס לשם כדי להצביע, הואיל וברור שנכנסים לשם שלא לצורך עבודה זרה. כיוצא בזה נהג הסעות שבמסגרת עבודתו נצרך להסיע אוכל ותלמידים נוכרים לבתי ספר שמתקיימים בכנסיות, רשאי להיכנס לשם במסגרת עבודתו.

אנשי רפואה שהוזעקו לבית עבודה זרה או לכנסייה כדי להעניק טיפול לחולה, צריכים להזדרז להגיע לשם כדי לטפל בחולה, שכן הכל יודעים שמגמתם להציל אדם ולא להתקרב לעבודה זרה. כמו כן שוטרים שמופקדים על הסדר הציבורי, רשאים בימי חג אלילי או נוצרי לשמור על הנאספים, הואיל וברור שמגמתם לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע פשע.^[6]

ז – כניסה משום נימוס או צרכים לאומיים

אסור להשתתף בטקס הלוויה או בחתונה שמתקיימים בכנסייה. כאשר מדובר בהלוויה של חבר לעבודה שהנימוס מחייב שישתתף בצער המשפחה, ישתתף באירועים שאין בהם סממן דתי, כגון בביקור ניחומים בביתם לפני או אחרי ההלוויה, או בהליכה אחר הארון כאשר אין שם ביטויים דתיים.

בשעת הדחק, לצורך ציבורי גדול במיוחד, כגון בטקסים של משפחת המלוכה הבריטית, נהגו להתיר לנציגי הציבור היהודי להשתתף, הואיל והכל יודעים שהם משתתפים מתוך חובה ציבורית ולא משום הצד הדתי שבטקס. וכך נהגו הרבנים הראשיים של בריטניה.^[7]

ח – תיירות

גם במסגרת טיול תיירותי אסור להיכנס לכנסיות ולמקדשים אליליים פעילים, כגון למקדשים המצויים בארצות המזרח. וכן אסור לצפות בפולחנים אליליים. וכן אסור להיכנס לכנסייה כדי להתבונן ביצירות אומנות מפורסמות, כדוגמת הכנסיות ברומא ובוונציה. ואף שאין לחשוד בנכנס אליהן שהוא מתכוון לעבוד עבודה זרה, הנכנס לשם חולק לה כבוד בניגוד למצוות התורה (להלן יד, א), קל וחומר שאסור להיכנס ולהסתכל בה ובנוייה. בנוסף, גם ההתעניינות בעבודה זרה אסורה מהתורה, שנאמר (ויקרא יט, ד): “אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם”.^[8]

יש לישראל להתרחק מצפייה באירועים של דתות זרות, גם כשאין בהם עבודה זרה, כגון טקסי פולחן מוסלמים או זבח פסח שומרוני, שנאמר (משלי ה, ח): “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ”.

מותר למדריכי טיולים, להדריך נוצרים שבאים לתייר בארץ ולהיכנס עמהם לכנסיות, משום שיש בכך צורך גדול, שאם לא כן, ידריכום שונאי ישראל ויחטיאום לשנוא את ישראל. לעומת זאת, כאשר ידריכום מדריכים יהודים נאמנים, יוכלו לעורר בלב התיירים כבוד ואהבה לישראל. אמנם בעת שהתיירים עורכים טקסים דתיים, על המדריכים להתרחק מהקבוצה, ובשאר הזמן יתייחסו בכבוד לתיירים ולצד הטוב שבאמונתם.^[9]

בית עבודה זרה שבָטַל מעובדיו וננטש, וכן בית עבודה זרה עתיק שנחשף בחפירות ארכאולוגיות, כיוון שבטל מהיות בית לעבודה זרה, מותר להיכנס אליו לצורך לימוד היסטוריה וכיוצא בזה. וראוי למתבוננים בבית עבודה זרה שבטל לתת את הדעת על השפעתם הגדולה של ישראל, שבזכות אמונתם בה’ אחד, עבודות זרות רבות בטלו מהעולם. לשם כך תקנו חכמים ברכה, כמבואר להלן בהלכה טו.

מותר להתבונן בפסלים או בשברי פסלים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, וכן מותר למבקרים במוזיאון לצפות בפסלים ובשבריהם, מפני שמותר ליהנות מפסלים שבטלו.^[10]

ט – לתרום לבניית כנסייה

לעיתים יהודים שהתגוררו בין הגויים נתבקשו, כמו שאר בני העיר, לסייע בתרומות לבניין הכנסייה. פעמים שהיתה סכנה בסירוב לתרום, ופעמים שהכנסייה הונהגה על ידי אוהבי ישראל והסירוב לתרום היה עלול לפגוע ביחסים הטובים איתם. נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר משום דרכי שלום לתרום לבניין כנסייה.

הרב מרדכי הורוויץ מפרנקפורט כתב (מטה לוי ב, כח), שנהגו מדורות קדמונים להקל בזה משום איבה ודרכי שלום, וזאת משום שבני נח לא הוזהרו על השיתוף ועל כן אין להם איסור עבודה זרה בנצרות (לעיל ה, י), וממילא אין איסור ליהודי לסייע להם בכך. ולדעתו אף יש בתרומה זו משום קידוש השם, שיראו כל עמי הארץ שאף שאנחנו יהודים נאמנים ומוכנים למסור את נפשנו באהבה על אמונת ה’ אחד, ולכן אם יכפו אדם מישראל להתנצר – ייהרג ולא יתנצר. אולם בני נח יכולים לקבל את הנצרות ולהיות מחסידי וגדולי אומות העולם, ולנחול עולם הבא אם ישמרו את שבע מצוות בני נח, ואנו מוכנים לעזור להם בכך. אמנם אם יש בקהילתם יהודי מומר שייכנס לשם – אסור (וכ”כ הרב אונא בשואלין ודורשין לה). כמאה שנה לאחר מכן, בשנת תשנ”ו, סמך על דבריו הרב שלום משאש, רבה של מרוקו ואח”כ ירושלים, והתיר לתרום לכנסיות שנשרפו בארה”ב על ידי שונאי הדת (שמ”ש ומגן ח”ג או”ח ל-לא).

אולם לדעת הרב דוד צבי הופמן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, אסור ליהודי לתרום לבניין כנסייה. ואף שלדעת רוב הפוסקים הנצרות מותרת לנוכרים, כיוון שליהודים היא אסורה כעבודה זרה, אסור ליהודי לתרום לבניינה (מלמד להועיל יו”ד קמח, ב). אמנם בלית ברירה, כאשר יש חשש איבה, גם לדעת הסוברים ששיתוף ונצרות אסורים לנוכרים, מותר לתרום תוך כוונה שהתרומה תהיה לבניין ‘תשמיש דתשמיש’ מקום הפולחן, כגון לחדרי המבואה והחצר, שכפי שלמדנו (לעיל יא, ח), מותר ליהודי לבנותם. ואם אפשר, כדי להבטיח שהתרומה תלך לצרכי בניית ‘תשמיש דתשמיש’, יתרום את חומרי הבניין הנצרכים לכך (ראו מנחת שי סב).^[11]

לגבי מסגד, אף שהמוסלמים אינם עובדי אלילים, כיוון שבדרך כלל מנהיגיהם מטיפים לשנאת ישראל, מצווה להתרחק מהם ואסור לסייע להם. אמנם אם ידוע שהם מכבדים את ישראל ואת דתם, מותר לתרום להם.

י – צלב לפולחן אסור ולסימן מותר

לדעת רוב הפוסקים, צלב שנועד לפולחן, שמתפללים אליו ומשתחווים לו, נחשב עבודה זרה. ואילו צלב שלא נועד לפולחן אלא לסימן, לא נחשב עבודה זרה. לכן צלב שמעמידים במקומות פולחן ומשתחווים אליו נחשב עבודה זרה ואסור בהנאה, ואסור ליהודי לעשותו, והעושה אותו חייב מלקות, שנאמר (שמות כ, ד): “לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה” (רמב”ם ע”ז ג, ט). וכן אסור מהתורה לעטרו בקישוטים (שם ג, ו).

מנגד, צלב שנועד לסימן בלבד, ואין משתחווים אליו, אינו נחשב עבודה זרה ואין בו איסור הנאה. לפיכך, צלבים שעל דגלי מדינות, כדוגמת דגלי בריטניה, שוויץ ושבדיה, כיוון שנועדו לסימן וזהות ולא לשם פולחן, אינם נחשבים עבודה זרה, ומותר לייצרם. וכן מותר לתלות אותם לקראת ביקורים ממלכתיים. כמו כן מדליות ועיטורי כבוד שהמלכויות העניקו, למרות שבמרכזן מופיע צלב, ולעיתים אף נקראו ‘צלב אבירות’, כיוון שלא נועדו לפולחן אלא לכבוד והוקרה, אין איסור לקבל אותם ולעונדם לשם כבוד. וכן הדין לגבי בולים שיש בהם צלב, שמותר להשתמש בהם ואף מותר לאוספם.

אולם ראוי לישראל להתרחק משימוש בקישוטים שמזכירים דתות זרות. ובמיוחד בעת שנכנסים לבית כנסת – ראוי להימנע מלענוד מדליות או ללבוש בגדים שיש עליהם סמלים שמזכירים דת זרה. וכן לגבי כלים שעיטרום בצלב, כיוון שנועדו לנוי ולא כדי שישתחוו להם – הכלים מותרים בהנאה. אמנם ככל שהצלבים ניכרים יותר כמבטאים דת זרה, עדיף יותר שלא להשתמש בהם, או לחילופין, למחוק את הצלב או להסתירו. אך צלבים שאינם ניכרים כמבטאים דת זרה אלא כסימן, כדוגמת דגלי מדינות וכגון אלו שעל כלי שחמט ושאר משחקים, אין צורך להסיר.^[12]

יא – צלבים שלא ידוע אם נעבדו

כלים או חפצים שיש עליהם צלב, אם הם כלים שבזוי לקבוע עליהם צלם לפולחן דתי, כגון מטבעות וכלי מאכל, כיוון שידוע שאין עובדים להם, אין בהם איסור. וכן מצינו שבימי חכמים השתמשו במטבעות שהוטבעו עליהם צורות אלילים (שבת קמט, א, תוס’ שם ‘ודיוקני’; ראבי”ה).^[13]

נחלקו הפוסקים לגבי מי שפרנסתו מעשיית מצבות, ורבים מלקוחותיו נוצרים שמבקשים לעשות צלב על המצבה. לדעת המקילים, כיוון שצלב זה נעשה לכבוד ולא לשם עבודה, רשאי בעל העסק היהודי להורות לפועל נוכרי לעשותו. ולדעת המחמירים, כיוון שצלב זה נעשה לכבוד, והנוצרים המאמינים משתחווים כשרואים אותו, בהשתחוויה זו הוא נעשה לעבודה זרה, ולכן אסור ליהנות ממנו ואסור ליהודי להורות לפועל נוכרי לעשותו כדי להרוויח מכך.^[14]

יב – צלב על שרשרת

נחלקו הפוסקים לגבי צלב שתולים בשרשרת על הצוואר כקישוט. יש שהחמירו, משום שלעיתים נוצרי שרוצה להתפלל, מעמיד צלב זה לפניו ומשתחווה אליו (מעיל צדקה). אולם לדעת רבים הוא אינו נחשב עבודה זרה ומותר בהנאה, כי הוא נעשה לזיכרון, לבטא זהות דתית, ולא לשם פולחן (ראבי”ה, רמ”א קמא, א). לפיכך, יהודי שקיבל בחובו צלב מזהב שמעוטר באבנים טובות – רשאי למוכרו. כיוצא בזה, בעל חנות מזכרות שנצרך למכור גם צלבים שעונדים לצוואר – רשאי להחזיקם ולמוכרם.

כאשר נפגשים עם כומר שעונד צלב גדול של כמרים, צריך להיזהר שלא לקוד לפניו, הואיל והצלב שבכנסייה הוא צורה שמשתחווים לה, ואם היהודי יקוד לפני הכומר ייראה כמשתחווה לעבודה זרה. ואף ייזהר שלא יקום לפניו, כדי שלא ייראה כמכבד עבודה זרה. אמנם בשעת הדחק, כאשר מדובר בכומר בעל מעמד שלטוני, וההימנעות מהשתחוויה כרוכה בסכנה, התירו להשתחוות, כי אחר הכל ההשתחוויה היא לאיש ולא לצלב. בנוסף, הצלב שהוא נושא עליו אינו נחשב עבודה זרה, כי הוא נועד לבטא את מעמדו ותפקידו ולא לשם פולחן. והיו כמרים שנהגו כבוד ביהודים, ולפני שנפגשו איתם הסתירו את הצלב שעליהם, כדי שהיהודים יוכלו לכבדם בקידה כמקובל בלא חשש (תה”ד קצו).

לכתחילה אין להניח לנוכרי שעונד צלב להיכנס לבית הכנסת. וגם אם הוא נצרך להיכנס לבית הכנסת כדי לבצע עבודת תחזוקה או כדי לסעוד חולה, יש לבקש ממנו שלא יענוד צלב. אך אם הדבר עלול לגרום לעלבון, אין להעיר על כך, כי דעת רוב הפוסקים שהצלב שעונדים על הצוואר אינו עבודה זרה.

כאשר מזמינים לבית כנסת נוכרים נכבדים, מנהיגי ציבור ודת, לתפילה לשלום המדינה או לתמיכה במדינת ישראל, או לטקס הכתרת רב, לכתחילה יש לבקש שלא יענדו צלב. אך אם החליטו לענוד צלב, אין להעיר להם כדי שלא לגרום לעלבון^[15]

יג – בתי חולים ואכסניות שיש בהם צלמים

מותר להיכנס לבניינים שאינם בתי עבודה זרה, אף שיש בהם פסלים או צלבים שסוגדים להם, מפני שכלל המבנה לא נועד לעבודה זרה. קל וחומר שאפשר להיכנס לשם כאשר הפסלים שהוצבו שם נועדו לנוי ולא לפולחן (שו”ע קמב, יד). וכן המנהג באמריקה ובאירופה, שיהודים נכנסים לבתי חולים ולמקומות שיש בהם צלבים ואיקונין. ואם יש במבנה חדר שמיועד לפולחן, לאותו החדר אסור להיכנס (מסורת משה ח”ב עמ’ קצב-ג).

כיוצא בזה, בשעת הצורך מותר ללון באכסניה שיש בה פסל שעובדי עבודה זרה סוגדים לו בהשתחוויה, הנחת מנחות והקטרת קטורת, הואיל והאכסנייה ככלל אינה נחשבת בית עבודה זרה. לכתחילה לא יתפלל בחדר שיש בו פסל או תמונה של עבודה זרה, וכדרך שאמר משה רבנו: “כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה'” (שמות ט, כט). ביארו חכמים שמשה לא רצה להתפלל בעיר שהיתה מלאה בגלולים (שמו”ר יב, ה).

ואם אין לו מקום אחר להתפלל זולת חדר שיש בו פסל, יתפלל שם תוך הקפדה שלא יתפלל וישתחווה אל מול הפסל (רמ”א או”ח צד, ט; מ”ב ל). ואף בעת שיברך ברכות נכון שיסב פניו מהפסל.

אין איסור לרחוץ במרחץ או להשתמש באולם שהניחו בהם פסלים או תמונות של עבודה זרה לנוי. ואף שבמקומות שמיועדים לפולחן משתחווים לאותם פסלים ותמונות, במקומות שבהם הונחו לשם נוי, מותר להשתמש. וכן מסופר במשנה על רבן גמליאל שרחץ במרחץ שהיה קבוע בו פסל של האלה אפרודיטי לשם נוי, וכשנשאל על כך, השיב: “אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי, אין אומרים: נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא אומר: נעשה אפרודיטי נוי למרחץ”. ועוד, שאין היא קבועה שם דרך כבוד, שכן הכל עוסקים בעסקיהם בלא לחוש לכבודה (ע”ז מד, ב; שו”ע קמב, יד). אמנם לכתחילה כאשר אפשר, נכון להתרחק ממקום שנאלצים להביט בו על תמונות של עבודה זרה.

יד – הברכה על ראיית עבודה זרה

אף שהורו חכמים להתרחק מעבודה זרה, אם נאלץ יהודי לעבור בסמוך לה, עליו לברך על ראייתה: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו” (שו”ע או”ח רכד, א). ואף שאסור לפנות אל האלילים על ידי התבוננות בעבודה זרה, האיסור הוא להאריך בהסתכלות כדי להתבונן בה, אבל בראייה קלה אין איסור. מגמתה של ברכה זו לכוון את דעתנו, שאף שה’ מושל בכל, וביכולתו לאבד את כל העבודות הזרות, נתן בחירה חופשית לאדם, והאריך אפו לעוברי רצונו המדמים בנפשם שאלילים שונים מנהיגים את העולם, כדי שיוכלו לחזור בתשובה ולבחור להאמין בה’.

הברכה היא על ראיית הפסלים שסוגדים להם, אבל הרואה בניין שבתוכו פסלים של עבודה זרה – לא יברך (ב”ח). ראה את אותו הפסל שוב בתוך שלושים יום – לא יברך. ואם עברו שלושים יום – יברך. וגם אם לא עברו שלושים יום, אם ראה פסל אחר, אפילו מאותו סוג – יברך.

המתגוררים בין עובדי עבודה זרה ורגילים לראות את פסליהם, אינם מברכים על ראייתם, גם אם בפועל לא ראו אותם שלושים יום, משום שראייתם נחשבת אצלם לשגרתית ואין בה חידוש (רמ”א או”ח רכד, א, א”ר, מ”ב ג). אבל אם יראו פסלים של דת אחרת שאינם רגילים בה – יברכו.

נראה שמחמת הספק אין לברך על פסלים של עובדי עבודה זרה בשיתוף, היינו שמאמינים גם בה’ אחד שהוא מעל האלילים, כפי שנוהגים רוב עובדי האלילים כיום.^[16]

טו – הברכה על מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה

הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, יברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שעקר עבודה זרה מארצנו”. ובחוץ לארץ יחתום: “מהמקום הזה”. ואחר הברכה יאמר: “כשם שעקרת אותה מהמקום הזה, כן תעקור אותה מכל המקומות, והשב לב עובדיהם לעובדך”. ראוי לשים לב שאנו מתפללים על כל בני נח שישובו בתשובה ויעבדו את ה’, ולכן אומרים: ‘והשב לב עובדיהם לעובדך’.

עבודה זרה שנעקרה ממקום אחד והועתקה למקום אחר, על המקום שממנו נעקרה מברכים על ביטולה, ועל המקום שבו היא קיימת מברכים “שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו” (שו”ע ורמ”א רכד, ב).

ראוי למדריכי הטיולים שיכללו אתרים שהיו בהם פולחנים עתיקים של עבודה זרה שהתבטלה, ויתארו בפני המטיילים איך בעבר היו עובדיהם בטוחים כי לעולם ימשיכו לעובדם, ולבסוף על ידי השפעת אמונת ישראל, התבטלה העבודה הזרה הזו מן העולם, ולאחר מכן יברכו כולם את הברכה (ראו פנה”ל ברכות טו, טז).