חיפוש
Close this search box.

פניני הלכה

ג – ברכת המוציא

א – הברכה על הלחם

לחם עשוי מחמשת מיני דגן, ולכן לכאורה היה צריך לברך עליו "בורא פרי האדמה", כדרך שמברכים על כל המינים שצומחים מהאדמה. אלא שמפני חשיבותו המרובה, שהוא עיקר מאכלו של אדם, תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ".

מזון מיוחד הוא הלחם, שכל החיות שבעולם אוכלות מאכלים טבעיים כמו: עשבים, עלים, זרעים, דגנים, ירקות, פירות, ואף בשר; ואילו האדם אוכל לחם, שהוא מזון שמופק על ידי תהליך ממושך. רבים תופסים את הלחם כמאכל טבעי, ואינם שמים לב לכך שהוא מאכל שהכנתו מצריכה מלאכות רבות מאוד. חרישת האדמה, זריעת החיטים, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור. טחינת הגרגירים לקמח, לישתו במים, ואפיית הבצק ללחם. ויש לדעת עוד, כי מלאכת האפייה מורכבת ומתוחכמת ממלאכת הבישול, וממילא מבטאת יותר את יכולתו המיוחדת של האדם להכין את מזונו (ראו להלן ו, י, בדין תבשיל שמדרגתו נמוכה ממאפה).

כמו הלחם כך האדם, שכל החיות שבעולם, לומדות בזמן קצר ובאופן טבעי כיצד להתהלך, כיצד להשיג את מזונן וכיצד לפרות ולרבות, ואילו האדם נזקק לשנים רבות כדי ללמוד להשיג לעצמו מזון, לבוש, מחסה מקור וחום ולהקים משפחה. את הכל הוא צריך ללמוד, אבל לאחר שילמד ויתבונן, הוא מסוגל לרתום את הכוחות העצומים שבטבע לשירותו, לבנות בתים מאבנים ואדמה, לחמם אותם בעצים ונפט. לזרוע שדות ולטעת עצים, להפיק מזון בשפע ולייצר בגדים שונים. לסלול כבישים, לייצר מכוניות, אוניות ומטוסים, כדי להעביר בהם אנשים וסחורות.

בעלי החיים כמעט שאינם צריכים ללמוד כיצד לתקשר עם בני מינם, ואילו האדם נזקק לשנים רבות כדי ללמוד לדבר, להבין את הבעות הפנים, את הרגשות השונים, אבל אחר שילמד זאת, יהיו קשריו עם בני משפחתו וחבריו מלאי משמעות עד אין קץ. לבעלי החיים אין שאלות מוסריות על חייהם ועל הטבע שמסביבם, הם משתלבים. ואילו האדם מהסס, שואל ומתחבט, שנים על גבי שנים, דורות על גבי דורות, ומתוך כך הוא יכול לקלוט מושגים מופשטים של טוב ורע, אמת ושקר, אמונה וייעוד.

אפשר לומר, שכל החיות שבעולם, יחד עם זה שאין להן בחירה חופשית, ואין להן יכולת ליצור דברים בעולם, הן גם אוכלות מאכלים פשוטים כפי שהם בטבע. אולם האדם שיש בו דעת ובחירה, ועליו האחריות לתקן את העולם, גם המזון שלו נוצר בתהליך ארוך שדורש דעת. ולכן דווקא הלחם סועד את לבבו של האדם, שנאמר (תהלים קד, טו): "וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד".

לכאורה, אחר שהאדם טרח כל כך בהכנת הלחם, היה יכול להתגאות ולחשוב כאילו הוא לבדו הוציא את הלחם מן הארץ, וכדי שלא נטעה בזה, תקנו חכמים לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". כי באמת כל הסגולות המיוחדות שיש בחמשת מיני דגן ובאדמה, וגם התבונה והיכולת שלנו לעשות לחם, הכל ממנו יתברך, ועל כן באמת הוא שהוציא את הלחם מן הארץ. וכאשר האדם שוכח את מי שאמר והיה העולם, הוא הולך ונגרר אחרי הצדדים השפלים שבו, אחר תאוותיו הרעות. ואז כל כשרונותיו הגדולים נעשים לו לרועץ, ובכל המפעלים הגדולים שלו הוא משתמש להרע, להרוס ולהחריב. במקום להוסיף חיים וברכה הוא גורם למוות ולריקבון. רק אם יזכור את ה' אלוהיו, ואת הייעוד הנפלא שהוטל עליו, יוכל להפנות את כל כשרונותיו לטובה, להוסיף חיים בעולם, ולהיות שותף עם ה' בתיקונו ובבניינו.

לכן הברכה על הלחם חשובה כל כך, שהיא מקשרת את המאכל, שבו מתבטא כוח היצירה האנושי, אל מקורו האלוקי. ובזכות הברכה, אכילת הלחם נותנת בנו כוח להבין ולהשכיל, לשמור ולעשות, את כל דברי התורה.

ב – הידורים בברכה על הלחם

כשיבוא אדם לברך על מאכל, נכון שיאחז אותו בידו הימנית, שעל ידי כך הברכה תיאמר בריכוז ובכבוד (כמבואר להלן ט, ד). וכשיבוא לברך על הלחם, מפני חשיבותו היתרה, נכון שיאחז בו בעת הברכה בשתי הידיים ובעשר האצבעות, לרמוז לעשר המצוות הכרוכות בעשיית הפת (שו"ע קסז, ד, מ"ב כד).

כידוע, ככל שאנו עוסקים בדבר שהוא חשוב וחיוני יותר, כך ניתן להתעלות יותר על ידו או חס ושלום ליפול. וכדי שנתרומם ולא ניפול, נתנה לנו התורה מצוות להדריכנו. וככל שמדובר בדבר יותר חשוב, כך יש לגביו יותר מצוות. לכן מצוות רבות מלוות את חיי הנישואין ואת עבודת בית המקדש. וכך ביחס למזון שמקיים את האדם, ובמיוחד הלחם, שמצוות רבות מלוות את תהליך הכנתו: א) בעת החריש נצטווינו שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו. ב) בעת הזריעה נצטווינו שלא לזרוע כלאיים. ג) בעת הקציר נצטווינו להשאיר לעניים לקט, שכחה ופאה. ד) כאשר דשים בעזרת בהמה, נצטווינו שלא לצערה בחסימת פיה באופן שלא תוכל לאכול. ה) את הפרי הראשון של התבואה החדשה נצטווינו להעלות ביכורים לכהנים שבמקדש. ו) לאחר קציר החיטים נצטווינו להפריש: תרומה ותרומת מעשר לכהנים, ז) מעשר ראשון ללוויים, ח) מעשר שני שאותו יש לאכול בקדושה בירושלים (בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה), ט) ומעשר עני לעניים (בשנים ג' ו').
י) בעת לישת הבצק נצטווינו להפריש חלה לכהן.

המתכוון לאכול משני מיני לחמים, נכון שיברך על הלחם החשוב יותר. וכך הדין בכל ברכות הנהנין, שאם היו לו, לדוגמה, שני תפוחים, עדיף שיאמר את הברכה על הטוב שביניהם, שכך הברכה תבטא את השבח בצורה הטובה ביותר. קל וחומר שכך ראוי לנהוג בלחם, ועל כן נאמרו דינים רבים ומפורטים לגבי סדר החשיבות והקדימה בין סוגי הלחם השונים, ואת דיני הקדימה בשאר המאכלים למדו ממנו (להלן ט, ט).

כך הוא סדר החשיבות: לחם מחיטה קודם ללחם משעורה, מפני שהוא מוקדם בסדר שבעת המינים, וגם טעמו משובח יותר.

הרוצה לאכול מלחמניה קטנה שלימה ומלחם גדול שהתחילו לפורסו, מוטב שיברך על הלחמניה, משום שהיא שלימה ואילו הלחם כבר נחתך, ומעלת השלמות עדיפה על מעלת הגודל.

הרוצה לאכול לחם מקמח מלא וגם לחם מקמח מנופה, בעבר היתה ההוראה לברך על הלחם מקמח מנופה, שהיה נחשב טוב יותר. אולם כיום רבים מחשיבים לחם מקמח מלא כטוב יותר. לפיכך, מי שמחבב יותר לחם מקמח מלא – יברך עליו. ומי שאינו מעדיף אחד מהם, יברך על הלחם שמן הקמח המנופה.

כאשר ישנם שני לחמים בעלי ערך שווה, והאחד גדול מחבירו, מוטב לברך על הגדול, כי הוא חשוב יותר (שו"ע קס"ח א-ד, מ"ב טו; שו"ע רי"א א-ב, מ"ב לג[1]


[1]. ביאר מ"ב קסח, טו, שכך הוא הכלל. א) יש להקדים מין שבעה לשאר מינים, וגם בתוך מיני השבעה יש להקדים את המוקדם בפסוק, ולכן חיטה קודמת לשעורה, ושעורה קודמת לשאר מיני דגן. ב) השלם קודם לחתוך. ג) הנקי ומנופה קודם ללחם שאינו מנופה. ד) הגדול קודם לקטן. כאשר יש התנגשות בין הכללים, הכלל המוקדם עדיף על המאוחר. ישנו כלל נוסף, להקדים את החביב יותר. וכשיש התנגשות בין החביב לבין החשוב לפי הכללים, אזי כאשר החשיבות נובעת משני הכללים הראשונים – מין שבעה או שלם, לדעת רוה"פ מין שבעה או שלם קודם לחביב, כמבואר בשו"ע ריא, א-ב, ומ"ב ריא, ד. ולרמב"ם החביב קודם. וכאשר יש התנגשות בין החביב לכלל השלישי והרביעי, נראה שהחביב קודם. וראו להלן ט, ח-י, בסדר הקדימה בשאר מאכלים.

ג – בציעת הלחם ושלא להפסיק בין הברכה לאכילה

הואיל ולחם שלם מכובד יותר, ראוי לברך עליו בעודו שלם. אולם מצד שני, נכון להצמיד את ברכת 'המוציא' לאכילה, ואם נברך על לחם שלם נאלץ להתעכב אחר הברכה עד לפריסתו. לפיכך אמרו חכמים שלפני הברכה יתחיל לחתוך את הלחם, באופן שיישאר עדיין מחובר עד שאם יתפסנו בצידו הקטן יוכל להרים את כולו. במצב זה הלחם נחשב עדיין שלם, ועם זאת, מיד לאחר הברכה יוכל לסיים את בציעתו ולטעום ממנו.

כל זה אמור בלחם שחיתוכו אורך זמן מה, אבל הבא לאכול לחמניה או פיתה, שבציעתה קלה ומהירה, לא יתחיל לבצוע אותה לפני הברכה אלא רק לאחריה (שו"ע קסז, א, ובאו"ה 'וצריך').

בשבת לא יתחיל לחתוך את החלה לפני הברכה, מפני שבשבת מצווה לברך על שתי חלות שלימות דווקא, ואם יתחיל לחתוך – החלה כבר לא תהיה שלימה (עי' רמ"א קסז, א. רבים כתבו שצריך לסמן את מקום הבציעה – ב"ח, רש"ל, מ"ב רעד, ה).

יבצע את הלחם במקום שנאפה היטב, כדי ששבח הברכה יחול על המקום המשובח שבפת. כיום הלחמים אפויים בצורה אחידה, ואפשר לבצוע על כל מקום בלחם (שו"ע קסז, א).[2]

מיד לאחר הברכה יאכל מן הלחם. ואם עבר ודיבר, אפילו מילה אחת, לפני שהתחיל לאכול, כיוון שהפסיק בדיבור – הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך שנית כדי לאכול. ואם עבר ודיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו, לא יחזור לברך 'המוציא' (ראו להלן ט, ג).

המדבר בין הברכה לאכילה בנושא הקשור לאוכל, כגון שבירך על הלחם וביקש שיביאו לו מלח או סכין, או ביקש שיביאו לאורח לחם – למרות שעשה שלא כדין, כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה, אין דיבור זה חוצץ בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית (שו"ע או"ח קסז, ו).

טוב לאכול מיד אחר הברכה כשיעור 'זית' בלא להפסיק, כדי לתת כבוד לברכת 'המוציא'. אמנם כשיש צורך, מותר לדבר מיד לאחר בליעת מעט מהלחם.[3]


[2]. יש שחוששים לדעות השונות בהגדרת המקום המשובח, ומהדרין לבצוע מעט מן החלק העליון שבלחם ומעט מן החלק התחתון (עי' רמ"א ומ"ב קסז, ג). יש להוסיף כי אף שבאפייה תעשייתית כל המקומות בלחם שווים, טוב לטעום בתחילה גם מן הקרום הקשה שעוטף את הלחם, שהקרום הקשה (למי שיכול לאוכלו) נחשב משובח מהרך.

[3]. טוב לאכול כזית בלא להפסיק כמובא במ"ב קסז, טו ולה. והוא דין מיוחד ל'המוציא', הן מצד כבוד הברכה, והן מצד ברכת 'על נטילת ידיים' לחלק מהפוסקים (לעיל ב, ו), וגם כדי לקבוע סעודה על הלחם ולפטור את שאר המאכלים (דגמ"ר, להלן הלכה ו).

ד – אימתי טוב שאחד יוציא את חבריו בברכת 'המוציא'?

שניים שבאו לאכול יחד לחם, כיוון שקבעו עצמם לאכול יחד, טוב שאחד יברך בקול ויפטור את חבירו, מפני שברכה הנאמרת עבור שני אנשים מכובדת יותר. וכיוון שהשומע יוצא ידי חובתו בברכה שהוא שומע מחבירו, אסור לו להפסיק בדיבור עד אשר יאכל בעצמו.[4] אבל אם כל אחד אוכל לעצמו, ואינם מחכים זה לזה, כל אחד צריך לברך לעצמו (שו"ע קסז, יא. ראו להלן ה, ב).

לפי זה מובן מדוע בשבתות, כאשר כל המשפחה אוכלת יחד, ממתינים עד שכולם יגמרו ליטול ידיים, ואז בעל הבית מברך 'המוציא' בקול רם, והמסובים עונים אחריו 'אמן' ויוצאים ידי חובה בברכתו. שהואיל וקבעו לאכול יחד, המהודר הוא שאחד יברך 'המוציא' עבור כולם. וכל אחד מהמסובים צריך להיזהר שלא לדבר עד שיאכל בעצמו.

בסעודה רבת משתתפים, אף שכולם התאספו לאכול יחד, מוטב שבכל שולחן יברך אחד לחבריו שנטלו ידיים עמו, מפני שאם ימתינו לכל המשתתפים, ייווצר הפסק גדול מדי בין הנטילה לברכה.[5]


[4]. דיבר לפני שאכל בעצמו ולאחר שהמברך אכל, חייב לברך בעצמו. ואף שיש סוברים שאין לברך (רמ"א קסז, ו; בא"ח אמור טז), דעת רוב הפוסקים שיברך (ומהם: תוס', רא"ש, ב"י, מ"א, ברכ"י, מ"ב קסז, מג, וכה"ח נח), וכך נוהגים רבים.

[5].. קשה לקבוע גדרים מהי סעודה רבת משתתפים, והכל לפי העניין, שיש מעלה בכך שאחד יברך לכולם, ויש מעלה בכך שלא ימתינו זמן רב בין הנטילה והברכה לאכילה (עי' מ"ב קסה, ה). כשאוכלים יחד פירות וכיוצא בהם, לשו"ע טוב שאחד יברך לכולם, ולרמ"א עדיף שכל אחד יברך לעצמו, כמבואר להלן יב, ז. ועי' במ"ב ריג, יא-יב.

ה – אם צריך לטבול את הפת במלח

בעבר היו רגילים לאפות לחמים בלא מלח, ובעת הארוחה היו מלפתים את הפת במלח או בסלט או במאכל אחר. לפיכך אמרו חכמים, שלאחר ברכת 'המוציא' ראוי לאכול את הפת באופן המשובח ביותר, ולהדגיש בכך את שבח הברכה, לכן נהגו להטעים את הפת שאוכלים אחר הברכה במלח או במאכל אחר. ומי שהיה מעוניין לאכול את הפת כפי שהיא, חריבה בלא מלח ושאר מאכלים, לא היה צריך לטבול את הלחם במלח.

כיום הלחמים שלנו אפויים עם מלח ותבלינים, נמצא שהלחם שלנו נחשב משובח, ומצד הדין אפשר לברך עליו כפי שהוא בלא להטעימו במעט מלח או סלט (שו"ע קסז, ה). ואע"פ כן, רבים נוהגים להדר לטבול את הפת במלח או בסלט, כדי שהאכילה שאחר הברכה תהיה באופן המשובח ביותר.

עוד הידור ישנו, להניח מלח על השולחן בעת הסעודה, כפי המצווה במקדש, להוסיף מלח לקרבנות, שנאמר (ויקרא ב, יג): "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". ומרמזים בזה שהשולחן דומה למזבח, והמאכל לקרבן, שהוא נותן לאדם כוח לעבודת ה' (רמ"א שם).

יש נוהגים על פי הסוד, לטבול את הלחם במלח (מ"א קסז, טו; מ"ב לג). והטעם לכך, שהלחם רומז למידת החסד, שעל ידו האדם ניזון וחי, ואילו המלח המלוח רומז למידת הדין הקשה, שכאשר השלטון ניתן בידה – העולם נחרב. וכאשר טובלים את הלחם במלח, ממתקים את המלח בזה שאנו עושים אותו טפל ללחם, שאז הוא מצטרף לחסד המזין שבלחם, ובמקום להזיק הוא מועיל. ורגילים להדר בזה בעיקר בשבתות וימים טובים.

ו – על איזה מאכלים ומשקים מברכים בסעודה

הלחם הוא עיקר מזונו של האדם, וכן מצינו אצל יעקב אבינו, בבורחו מפני עשו, שהתפלל על הלחם, שנאמר (בראשית כח, כ): "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלוֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". וכן מצינו בעת הרעב במצרים, כאשר פנו המצרים אל יוסף אמרו (בראשית מז, טו): "הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ", והיו מוכנים למכור את כל אשר להם בלחם. וכן כאשר יוסף פרנס את בית אביו, נקרא כל אשר נתן להם לחם, שנאמר (שם יב): "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף", וכן נאמר על המלך בלשאצר שעשה סעודה גדולה – "עֲבַד לְחֶם רַב" (דניאל ה, א).

הרי שכלל מאכלו של האדם נקרא לחם, לפיכך ברכת 'המוציא' פוטרת את כל המאכלים שנאכלים בסעודה, כגון בשר, דגים, תפוחי אדמה, אורז, עדשים, גבינות, סלט ירקות, סלטים מבושלים וכדומה. ואף אם אוכלם לבדם, בלא לחם, ברכת 'המוציא' פוטרתם. שברכת 'המוציא' אינה מכוונת רק כלפי הלחם ומה שנאכל ממש עמו, אלא על כל המאכלים שנועדו להשביע. כי עיקר מגמת הלחם להשביע, ולכן כל מה שנאכל לשם שביעה נחשב כטפל ללחם ונפטר בברכתו. וצריך להדגיש, כדי שהלחם יפטור את שאר המאכלים גם כשהם נאכלים לבדם, צריך שיאכל מהלחם כשיעור 'זית' לפני שיאכל משאר המאכלים לבדם.

אולם מאכלים שנועדו לקינוח, היינו אותם המאכלים שאדם רגיל לאכול מפני טעמם הטוב ולא כדי לשבוע, כגון תמרים, ענבים, אבטיח וכיוצא בהם, אינם נפטרים בברכת 'המוציא'. מפני שברכת 'המוציא' חלה רק על מאכלים שנועדו לשביעה, שהם עיקר הסעודה, אבל הקינוחים שנאכלים כדי להוסיף טעם טוב, שאותם רגילים לאכול בסוף הארוחות או ביניהן, הם תוספת על הסעודה, ועליהם צריך לברך בנפרד.

לכן האוכל מפירות האילן בסעודתו מברך 'העץ', והאוכל אבטיח מברך 'האדמה', והאוכל גלידה או פודינג מברך 'שהכל'. וכל זה לגבי הברכה הראשונה, אבל ברכה אחרונה אין צריך לברך עליהם, מפני שברכת המזון פוטרת את כל המאכלים שנאכלו בסעודה, בין לשביעה ובין לקינוח (שו"ע קעז, א).[6]

משקים שאדם רגיל לשתות בתוך סעודתו, כגון מים, מיץ ומשקאות חריפים, נפטרים בברכת 'המוציא'. אבל יין, מפני חשיבותו אינו נפטר בברכת 'המוציא' (להלן ז, ג).

קפה ותה שרגילים לשתות לאחר האוכל, נחשבים בכלל הסעודה ונפטרים בברכת 'המוציא'. אבל משקאות חריפים ששותים לאחר האוכל, אינם בכלל הסעודה ומברכים עליהם.[7]


[6]. ברכות מא, ב: "אמר רב פפא: הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה – אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה – טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם". לרש"י, דברים הבאים מחמת הסעודה, הכוונה שנאכלים עם הלחם, ולכן נפטרים בברכתו. ולשאר הראשונים, כל המאכלים שנועדו לשביעה כלולים בברכת 'המוציא' (מאירי). ריטב"א ביאר זאת על פי הרחבת יסוד עיקר וטפל, שכל המאכלים המשביעים נעשים טפלים ונגררים אחר הלחם. וכדבריהם פסק בשו"ע קעז, א, והוסיף בסעיף ד', שאפילו אם לא כיוון עליהם בעת שבירך 'המוציא', ברכת 'המוציא' פוטרתם. אלא שהסתפקו האחרונים כמה לחם צריך לאכול כדי שייחשב לעיקר, עי' מ"ב קעז, ג. והסכימו רוב האחרונים, שדי באכילת כזית (דגמ"ר, א"א בוטשאטש קסז, א, אג"מ או"ח ד, מא).

[7].היין אינו נפטר ב'המוציא' כמבואר בברכות מא, ב, ולהלן ז, ג. לגבי שאר משקים, לדעת בה"ג, רי"ד ועוד, ברכת 'המוציא' אינה פוטרת שתייה, ואפילו על מים צריך לברך 'שהכל'. ורק ברכת היין פוטרת את שאר המשקים. כמו בשבת, שהברכה על היין שבקידוש פוטרת את שאר המשקים שיביאו אח"כ בסעודה. לעומת זאת, לדעת ר"ת, ר"י, רשב"א, תר"י ועוד רבים, השתייה נגררת אחר האכילה, ולכן ברכת 'המוציא' פוטרת משקים. וכך דעת רוה"פ, וכך המנהג (היו מהדרים שנהגו כמובא בשו"ע  קעד, ז, לשתות פחות מכשיעור לפני הסעודה, וראו בא"ח נשא ה).

על קפה שלאחר האוכל, לח"א מג, יא, צריך לברך 'שהכל', כי אינו חלק מהסעודה. ויש אומרים שאין לברך עליו כי הוא טפל לסעודה, וכן נוהגים (עי' מ"ב קעד, לט, ברכ"ה ח"ג י, 261). לגבי משקאות חריפים בתוך הסעודה, לרש"ל ולבוש, צריכים ברכה, ולמ"א ושועה"ר, אינם צריכים ברכה, כי נועדו לעורר את התיאבון וממילא הם חלק מהסעודה. אבל אחר הסעודה יש לברך עליהם (במצב של ספק אין לברך, ואפשר לצאת מהספק בברכה על יין שפוטר את כל המשקים. וכשעושים קידוש, ברכת היין פוטרת את כל המשקים ששותים עד ברהמ"ז. ראו במ"ב קעד, לט, ובאו"ה 'והמנהג').

ז – פרטי דיני פירות בסעודה

כל הפירות והירקות שנאכלים עם המאכלים שנועדו לשביעה, בין חיים ובין מבושלים, ברכת 'המוציא' פוטרתם. ובכלל זה שזיפים שמבושלים עם הבשר, צימוקים באורז, תבשיל מתוק של שזיפים ומשמשים (צימעס), סלט גזר וסלט וולדורף שמגישים עם המנות שנועדו לשביעה. אבל אם הגישו סלט גזר מתוק, או סלט וולדורף לאחר הסעודה לקינוח, צריכים לברך עליהם ברכה ראשונה. וכן על קומפוט, היינו פירות מבושלים בסוכר, שמגישים בסוף הסעודה, מברכים ברכה ראשונה.

כאשר מגישים בתחילת הסעודה אשכולית או מלון, צריכים לברך עליהם ברכה ראשונה, מפני שהם סוג של קינוח שמוגש בתחילת הסעודה, כדי לפתוח את הסעודה בטעם טוב, ואינם חלק ממשי של הסעודה. אבל מאכלים שמוגשים בתחילת הסעודה כדי לעורר את התיאבון, כדוגמת מיני חמוצים, הרי הם בכלל הסעודה, וברכת 'המוציא' פוטרתם.

המתכוון שאחת המנות שנועדו לשביעה תהיה מפירות, כדוגמת ענבים, כל זמן שהוא אוכלם יחד עם הלחם, הענבים טפלים ללחם, וברכת הלחם פוטרתם. אבל אם הוא מתכוון לאכול מהענבים גם כשהם לבדם בלא לחם, ישנו ספק אם יצטרך לברך עליהם. וכדי לצאת מהספק, מוטב שמיד בתחילה יאכל ענבים לבדם, ואז לכל הדעות יברך עליהם 'העץ' (מ"ב קעז, י).[8]


[8].. המתכוון שהפירות (או מאכלים אחרים) שנאכלים בדרך כלל לקינוח יהיו המאכל היחיד שמצטרף לפת כדי לשבוע, יאכלם תחילה עם פת ולא יברך. ואמנם לרא"ש, גם אם יאכלם בלא פת לא יברך, הואיל ומגמת אכילתם לשביעה. אולם לתר"י, כיוון שאין רגילים לאוכלם לשביעה, רק אם יתחיל לאוכלם עם פת, יראה בכך שהוא מתכוון לאוכלם לשביעה, ואח"כ יוכל להמשיך לאוכלם לבדם בלא ברכה. וכדי לצאת ידי כל הפוסקים כך ראוי לנהוג (שו"ע קעז, ג).

ח – דין עוגות ומזונות בסעודה

שלוש דעות נאמרו לגבי אכילת מיני מאפה של מזונות שנועדו לקינוח בסעודה. יש אומרים שאין מברכים עליהם 'מזונות' הואיל והם דומים ללחם, ואף הם משביעים, וממילא הם חלק מהסעודה ונפטרים בברכת 'המוציא' (רשב"א). מנגד, יש אומרים, שהואיל והם נאכלים לשם קינוח ולא לשם שביעה, הם אינם חלק מהסעודה ולכן אין ברכת 'המוציא' פוטרתם ויש לברך עליהם 'מזונות' (תוס'). ויש אומרים שיש ספק בדבר, וכיוון שספק ברכות להקל, האוכלם בסעודה לא יברך (עי' שו"ע קסח, ז). והרוצים להדר ולצאת מהספק, עדיף שימנעו מאכילת מזונות בסעודה (חיד"א).

למעשה, הרוצים לאכול מזונות בסעודה צריכים להחליט לעצמם כיצד הם מתייחסים לאכילתם. אם יחליטו שהיא חלק מהסעודה, יקבעו בדעתם שלעולם ברכת 'המוציא' תפטור את כל המזונות שיאכלו בסעודה וממילא לא יברכו עליהם 'מזונות'. ואם יחליטו שאכילת המזונות נועדה לקינוח, יקבעו בדעתם שלעולם ברכת 'המוציא' לא תפטור את המזונות, ויברכו עליהם 'מזונות'. וכל זמן שלא החליטו, מחמת הספק לא יברכו לפניהם 'מזונות', ואם ירצו להדר – יימנעו מאכילתם בסעודה.[9]

על מיני מזונות מבושלים או מטוגנים בשמן עמוק שמגישים לקינוח, כדוגמת ביסלי, כיוון שאינם דומים ללחם, שהלחם נאפה והם מבושלים, אם הם נאכלים לקינוח, מברכים עליהם 'מזונות'. אבל על סופגניות שמגישים בסוף הסעודה לקינוח, למרות שהן מבושלות בשמן, אין לברך 'מזונות'. מפני שיש סוברים שהן נפטרות בברכת 'המוציא', משום שבצקן דומה ללחם (להלן ו, 9). בנוסף לכך הן משביעות מאוד וממילא אכילתן מצטרפת למגמת הסעודה, וכל מאכלי הסעודה נפטרים בברכת 'המוציא'. אלא שהואיל ויש בזה ספק, לכתחילה עדיף לאוכלן מחוץ לסעודה, ולברך עליהן 'מזונות' ו'על המחיה'.


[9]. ראו להלן ו, ב, שיש שלושה הסברים מהי פת הבאה בכיסנים (פהב"ב – ממולא, נילוש ונכסס), ולדעת רבים (תוס', מרדכי, שבה"ל, מ"א קסח, כב, ט"ז י, מאמ"ר), בכל שלושת הסוגים, אם אוכלם בסעודה לקינוח – מברך 'מזונות'. ויש פוסקים שמורים כך למעשה (הרב אליהו). מנגד, לרשב"א (ברכות מא, ב) ועוד כמה ראשונים, בכל אופן אין לברך בסעודה על כל סוג של פהב"ב, היינו מאפה מזונות, שהואיל והוא משביע, הוא מצטרף למגמת הסעודה ונפטר בברכת 'המוציא'. (וכן מצינו שכאשר אוכלים פהב"ב כשיעור קביעות סעודה ברכתו 'המוציא', ואם כן יש מקום לומר שגם כשאוכלים אותו בסעודה הוא מצטרף לקביעות הסעודה וברכתו 'המוציא'). עוד דעה מרכזית ישנה, ששלושת הפירושים בפהב"ב חלוקים, ואם כן על כל סוג מאפה מזונות שיאכל לקינוח, י"א שיברך 'מזונות' וי"א 'המוציא'. ולכן כשאוכלם לבדם מברך מפני הספק 'מזונות', וכשאוכלם בתוך הסעודה נפטרים מספק בברכת 'המוציא'. ועל מאפה שמתקיימים בו שלושת הפירושים כאחד (כדוגמת בקלאווה), צריך לברך בסעודה 'מזונות' (שו"ע קסח, ז, כפי שביארו דגמ"ר, ח"א, רע"א, באו"ה קסח, ח, 'טעונים').

למעשה, רבים כתבו שמחמת הספק, אין לברך בתוך הסעודה 'מזונות' על מאפה שאינו כולל את כל שלושת הפירושים כאחד (וכך הורו שבט הלוי וגרע"י). וכדי לצאת מהספק, נכון שלא לאכול מזונות בסעודה (חיד"א). ואם אוכלם, טוב שיכוון במפורש להוציאם ב'המוציא' (ח"א מג, ט). וכן יכול לפטור עצמו מספק במזונות מבושלים שאוכלים לקינוח (כדוגמת ביסלי). עוד עצה טובה כתב באול"צ (ח"ב יב, י, בהערה), שיכוון במפורש בעת שיברך 'המוציא' שלא לפטור את המזונות שיגישו לקינוח בסעודה, וכשיגישו לפניו עוגות, יברך עליהם 'מזונות'. וראו בהרחבות. ובמה שכתבתי למעלה להלכה כללתי את שלוש הדעות, שהמהודר ביותר לצאת מכל ספק ולא לאכול מאפה מזונות בתוך הסעודה. ואם ירצה לאכול ולא החליט מה הם עבורו, לא יברך. אבל הנכון שיחליט באופן קבוע אם הם קינוח ויברך 'מזונות' או חלק משביעת הסעודה ולא יברך.

ט – לאחר הסעודה

בימי חכמים היה מנהג לסיים את הסעודה לגמרי, וכיוון שהתכוונו להמשיך לשבת בצוותא, היו מתעכבים מלברך ברכת המזון, ואם היו מגישים לפניהם עוד מאכלים, אכילתם היתה נחשבת לאכילה נפרדת לחלוטין מהסעודה, ולכן היו מברכים עליה בתחילה ובסוף. ולאחר מכן עוד היו משלימים את חובם בברכת המזון.

אולם כיום, איננו רגילים לסיים את הסעודה לחלוטין לפני ברכת המזון. שכל זמן שעדיין לא בירכנו את ברכת המזון עדיין יש אפשרות שנאכל מן הפת (שו"ע קעז, ב). ואף אם החליפו את המפה, כיוון שעדיין יתכן שירצו לאכול עוד מהפת, עדיין אנחנו נחשבים בתוך הסעודה. וכן בחתונות, כאשר המלצרים מפנים את השולחנות כדי לסיים את עבודתם, המוזמנים אינם מעוניינים לסיים את הסעודה עד ברכת המזון, ואף יתכן שאולי ירצו לאכול עוד מן הלחם או משאר מאכלים אם יביאום לפניהם. ולכן אין בימינו דין של 'אחר הסעודה'. ואם מגישים מאכלים לקינוח, מברכים לפניהם ולא לאחריהם (כמבואר לעיל בהלכות ו-ז). [10]


[10]. לתוס', רא"ש, מרדכי ועוד (לברכות מא, ב), 'אחר הסעודה' הוא כאשר החליטו למשוך ידיהם מהפת. ולתר"י, רשב"א ואו"ח, הוא כאשר סילקו את השולחן מלפניהם (אפשר לומר שאינם חולקים אלא סילוק השולחן הוא הראיה שאין מתכוונים לאכול עוד מהפת. וראו בבאו"ה קעז, ב, 'שאין', שנחלקו הראשונים האם על כל המאכלים יברך לאחר הסעודה בתחילה ובסוף). אלא שלמעשה הרבה ראשונים כתבו שאין דין ל'אחר סעודה' מצוי אצלנו (תוס', רשב"א, תר"י, רא"ש ועוד רבים). ואע"פ כן כתב ב"י בדעת הטור, וכן דעת הלבוש ודעימיה, שבסעודות גדולות מצוי דין לאחר הסעודה. אבל ב"ח כתב שגם בסעודות גדולות אין דין 'אחר הסעודה', וכן למד משו"ע קעז, ב, שלא הזכיר חילוק בין סעודות קטנות לגדולות. והמ"א ז, כתב עפ"י תר"י, שהואיל ואין כיום סילוק שולחן, אע"פ שסיימו לאכול אין דין 'אחר הסעודה'. וי"א שהסרת המפה כיום נחשבת כסילוק השולחן בעבר (ברכ"ה ח"ג י, 264), וי"א שאינה כסילוק השולחן (אול"צ ח"ב יב, יג). ולכה"ח יד, גם אם יעקרו את השולחן אין כיום דין 'אחר הסעודה'. ונלענ"ד שאחר שמחמת הספק נפסק שאין דין 'אחר הסעודה', ממילא נקבע בדעתנו שבסעודות שלנו, גם אם הן מתארכות מאוד, אין מסיימים את הסעודה לחלוטין עד ברהמ"ז, וממילא אפשר לומר בוודאות שאין בהן דין 'אחר הסעודה'.

י – עד היכן מועילה ברכת 'המוציא'

ברכת 'המוציא' על הלחם פוטרת את כל המאכלים והמשקים שרגילים לאכול בסעודה. וגם אם הסעודה תימשך שעות רבות, ברכת 'המוציא' שבירכו בתחילה פוטרת את כל המאכלים שאוכלים בסעודה.

ומי שהחליט באופן סופי לסיים את סעודתו, וחזר בו ורצה לאכול עוד, נחלקו הפוסקים אם עליו לברך לפני שימשיך לאכול. וכדי לצאת מהספק, נכון שיימנע מלהמשיך לאכול. ואם לאחר ברכת המזון ירצה לאכול ולשתות, יברך לפניהם ואחריהם.[11]

ואם כבר נטל את ידיו למים אחרונים, הרי הוא נחשב כמי שהתחיל בברכת המזון, וגם אם יימלך בדעתו וירצה להוסיף לאכול, יברך תחילה ברכת המזון, ואם ירצה אח"כ לאכול ולשתות, יברך לפניהם ואחריהם (שו"ע קעט, א).[12]

אורח שחשב שנסתיימה הסעודה, וכבר הסכים בדעתו שלא לאכול עוד, והביאו לו אח"כ עוד מאכלים, כיוון שהוא סומך על דעתו של בעל הבית, לכל הדעות יוכל להמשיך לאכול בלא לברך. וכן דין איש שסומך בענייני האוכל על אשתו, וכן דינם של האוכלים בחדר אוכל שסומכים על מנהלי המטבח. אבל אם האורח הסכים בדעתו, שאפילו אם יביאו לו עוד מאכלים, לא יאכל מהם יותר, ואח"כ חזר בו ורצה לאכול עוד, נכון שיימנע מלאכול ולשתות, אלא יברך ברכת המזון (שו"ע קעט, ב).

מי שהפסיק באמצע סעודתו להתפלל, כשחוזר לאכול אינו צריך לברך שוב, מפני שלא הסיח את דעתו מלהמשיך לאכול (שו"ע קעח, ו). מי שהתנמנם בסעודתו, אפילו למשך שעה, אין זה נחשב להפסק, וכשימשיך לאכול לא יברך שוב. אבל אם הלך לישון שינת קבע על מיטתו למשך יותר מחצי שעה, הרי זה כמי שהסיח דעתו מהאכילה, וכשיחזור לאכול יצטרך ליטול את ידיו בברכה ולברך לפני אכילתו (שו"ע קעח, ז, מ"ב מח. ועי' לעיל ב, טז, 11).

המתכוון לאכול מהמאכלים שיש לו בבית, ובאו חברים באמצע הסעודה והביאו לו מאכלים נוספים, או שלאחר שסיים את מה שהיה לו בבית נמלך וביקש שיביאו לו מאכלים נוספים מהחנות או מהשכנים, צריך לברך על אותם מאכלים, מפני שעליהם בוודאי לא התכוון כשבירך 'המוציא' (מ"ב קעד, יח).


[11]. לדעת רמב"ם, וכך משמע מרא"ש (עי' באו"ה קעט, א, 'ואפילו'), כיוון שהחליט לסיים את אכילתו, שוב אין הברכה שבירך בתחילה מועילה לו, ואם ירצה להמשיך לאכול, עליו לחזור ולברך לפני שיאכל. ולדעת תר"י ור"ן, הואיל ומצוי שאדם מחליט להפסיק לאכול וחוזר בו, הרוצה להמשיך לאכול אינו צריך לברך לפני אכילתו. ואף שרוב הפוסקים סוברים כרמב"ם, יש בזה ספק, ולכן למעשה מי שימשיך לאכול, לא יברך. אלא שלכתחילה עדיף שלא להמשיך לאכול כדי שלא להיכנס לספק (עי' בבאו"ה קעט, א, 'אין'). ואין הבדל כיום בין שתייה לאכילה, וגם המחליט שלא לשתות עוד, עדיין עשוי לשנות את דעתו, ומספק אינו יכול לברך (עי' הרחבות). ורק אם היה מוכרח להפסיק סעודתו, כגון שממתינה לו מונית בחוץ, נחשב כמי שגמר בדעתו שלא לאכול ולשתות עוד.

[12]. אם נטל ידיים למים אחרונים, לדעת כמה פוסקים (תוס', רא"ש, טור, רי"ו ועוד כמובא בשעה"צ קעט, ה-ו), אם נמלך להמשיך לאכול, יברך ברכה ראשונה ויאכל. ובזה לכאורה אין ספק ברכה לבטלה, שכן גם תר"י והר"ן יודו שאחר נטילת ידים גמר בדעתו להפסיק בסעודתו. אלא שכתבו הב"ח ומ"א, שאין לנהוג כך, וכ"כ בבאו"ה (קעט, א, 'עד'), מפני שלדעת כמה מגדולי הראשונים (רש"י, רשב"ם, או"ז, רמב"ם, ראב"ד, רשב"א, רא"ה), אחר שנטל ידיים נחשב כמי שקיבל עליו להתחיל בברהמ"ז, ולכן אסור לו להמשיך לאכול אפילו אם יברך ברכה ראשונה לפני אכילתו.

יא – אם מותר לצאת מהבית באמצע הסעודה

לכתחילה אין לצאת מהבית באמצע הסעודה, מפני שיש סוברים שכל שיצא מביתו, הפסיק את סעודתו, ואם ירצה להמשיך לאכול, עליו לברך תחילה ברכת המזון על מה שאכל, ואח"כ 'המוציא' על מה שהוא מתכוון לאכול (רמב"ם, שו"ע קעח, ב). אמנם בדיעבד, אם יצא באמצע סעודתו מביתו אחר שכבר אכל כזית לחם, יכול להמשיך בסעודתו בלא לברך 'המוציא', שכן בדיעבד סומכים על דעת הסוברים, שיציאה מן הבית אינה נחשבת הפסק לסעודת פת. וכן הדין לגבי מי שנצרך לצאת באמצע סעודתו לצורך מצווה או לצורך דחוף אחר, אם ברור לו שאח"כ יחזור להמשיך בסעודתו, יכול לצאת בלא לברך ברכת המזון, וכשיחזור ימשיך בסעודתו בלא לברך 'המוציא', וכשיסיים יברך ברכת המזון (רא"ש, רמ"א קעח, ב). אבל אם כשיצא מן הבית הסיח דעתו לגמרי מהסעודה, כגון שלא התכוון להמשיך בסעודה וגם שהה מחוץ למקום הסעודה יותר משעה, אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך ליטול ידיים ולברך 'המוציא' (שו"ע קע, א, מ"ב ט).[13]

ואם אחד מהסועדים נשאר בבית עד סיום הסעודה, מותר לכל הדעות לשאר המשתתפים לצאת בשעת הצורך מהבית באמצע הסעודה. וכשיחזרו לסעודה, לכל הדעות לא יצטרכו לשוב ולברך 'המוציא', מפני שזה שנשאר בבית במקום הסעודה – ממשיך עבור היוצאים את רצף הסעודה (שו"ע קעח, ב).

הולכי דרכים – כל הדרך היא מקומם, ולכן הם רשאים להתחיל לאכול במקום אחד ולהמשיך לאכול בדרכם, והברכה שבירכו בתחילה מועילה להם להמשך הדרך (שו"ע קעח, ד).

בשעת הצורך מותר לאדם להתכוון בברכת 'המוציא' להתחיל את סעודתו במקום אחד ולהמשיכה אח"כ במקום אחר. וכך עושים כאשר רוצים להצטרף אחר הסעודה לסעודת שבע ברכות, או כאשר רוצים לסיים את הסעודה בדיבוק חברים.[14]


[13]. פסחים קא, ב, לדעת רב ששת לפי הרמב"ם, מי שיצא ממקומו באמצע סעודתו, ורצה אח"כ להמשיך לאכול, צריך לברך תחילה ברהמ"ז על מה שאכל ואח"כ 'המוציא' על מה שהוא מתכוון לאכול, כי בזה שיצא ממקומו סיים את סעודתו והתחייב בברהמ"ז. וכך נפסק בשו"ע קעח, א-ב. לעומת זאת, דעת רב חסדא, שהואיל ועל סעודת לחם צריך לברך ברהמ"ז במקום שאכל, העוקר ממקומו אחר שאכל כזית לחם לא ביטל את קביעותו הראשונה, ולכן כל זמן שלא הסיח את דעתו לחלוטין מהסעודה, יכול להמשיך לאכול בלא ברכה, בין במקום הקודם ובין במקום החדש. וכך פסקו רשב"ם, תוס', רא"ש ורמ"א. והואיל ומחלוקת זו נוגעת בספק ברכות, רבים מאחרוני הפוסקים הספרדים הורו למעשה כרמ"א, וכ"כ בא"ח בהעלותך ב; כה"ח קעח, יד. ולכתחילה יש להיזהר שלא לצאת מהבית באמצע הסעודה, ראשית כדי לחוש לדעת השו"ע, שנית, גם לרמ"א לכתחילה אין לצאת, שמא ישכח לברך. לגבי יציאה לחדרים אחרים שבאותו בית, ראו להלן ט, ז. והכלל, שלחדרים שרגילים ללכת באמצע הסעודה מותר ללכת לכתחילה, ולחדרים שאין רגילים, לכתחילה אין ללכת, ובשעת הצורך מותר ללכת.

לכתחילה, מי שמתכוון לצאת לחצי שעה ומעלה, אף שהוא מתכוון לחזור ולהמשיך לאכול, אם אינו ממהר, נכון שיברך לפני יציאתו ברכת המזון, ואחר שיחזור יטול שוב ידיים ויברך 'המוציא'. אבל אם הוא יוצא לזמן קצר, לא יברך, כי לסוברים כרב חסדא זו תהיה ברכה שאינה צריכה (מ"ב קעח, לה, באו"ה 'בלא'). ואם אחד מחבריו נשאר שם וממתין לו, גם אם יצא ליותר מחצי שעה – לא יברך. וראו להלן י, יג.
[14]. יש מקום לומר שגם רי"ף ורמב"ם יסכימו שכוונה ב'המוציא' תועיל למקום אחר, ובוודאי שכך הדין לתוס' ורא"ש. וכ"כ בא"ח בהעלותך ב, ילקוט שמ"ש עה, כה"ח קעח, לב. ויש שחששו שגם כוונה בברכת 'המוציא' אינה מועילה לדעת רי"ף ורמב"ם, והרוצה לאכול בשני מקומות, כשיסיים לאכול במקום הראשון יברך ברהמ"ז, ויחזור ליטול ידיים ולברך 'המוציא' במקום השני, וכ"כ מאמ"ר ט, ילקוט יוסף קעח, א, ברכ"ה ח"ג יא, יג. ונראה שהרוצה לחשוש גם לדעתם, יעשה כעצה המובאת  באול"צ ח"ב יב, טו, שיברך 'המוציא' סמוך לפתח ביתו, ורק אח"כ יישב לאכול על שולחנו. שבזה שהתחיל את סעודתו על פתח ביתו, הראה בעצמו שהוא כהולך דרכים, וממילא יהיה מותר לו להמשיך את סעודתו במקום אחר.

יב – מאכלים שנאכלים לפני הסעודה

הרוצה לאכול סעודה על לחם, לא יאכל או ישתה לפני כן, אלא יטול ידיים ויברך 'המוציא', ואח"כ יאכל וישתה את כל מה שירצה. שאם יאכל או ישתה לפני הסעודה, פעמים רבות הוא גורם לברכה שאינה צריכה, שאם הוא יכול לפטור את מה שהוא רוצה לאכול בברכת 'המוציא', הרי בזה שהתחיל לאכול לפני כן, גרם לעצמו לברך ברכה נוספת בלא צורך. ועוד, שאחר שיאכל וישתה יכנס לספק לגבי ברכה אחרונה. שכן יתכן שעליו לברך ברכה אחרונה על מה שאכל לפני הסעודה, ומצד שני, אולי מוטב שלא יברך ברכה אחרונה, כי ברכת המזון שאחר הסעודה תפטור גם את מה שאכל לפני הסעודה.

ואם הוא נאלץ להתעכב מעט עד הסעודה, ובינתיים הוא רוצה לאכול או לשתות דבר מה. כדי לצאת מן הספק עליו לעשות הפסקה של חצי שעה או לפחות כרבע שעה בין סיום אכילתו לתחילת הסעודה, וכך לכל הדעות יברך ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה לפני הסעודה. עוד אפשרות, שלאחר שיאכל את מה שרצה לפני הסעודה, יברך ברכה אחרונה, ויצא החוצה לטיול קצרצר, כדי ליצור הפסק בין אכילתו שלפני הסעודה לסעודה. וכך יש לנהוג בחתונות שמגישים כיבוד לפני החופה, שיברכו על הכיבוד ברכה ראשונה ואחרונה, ואח"כ החופה תהיה הפסק בין הכיבוד לסעודה. וכן בברית מילה, פעמים שאוכלים בתחילה מזונות ושותים משקאות קלים, ואח"כ רוצים להתחיל בסעודה, והנכון הוא שיעשו הפסק בין אכילת הכיבוד לסעודה, ואם אין אפשרות להמתין ביניהם כרבע שעה, טוב שיצאו לטיול קצרצר.

ומי שהתחיל לאכול ולשתות ונצרך להתחיל מיד בסעודה, ואינו יכול לצאת לטיול קצרצר או להמתין רבע שעה – צריך לדעת את כל פרטי הדינים המבוארים בהערה.[15]


[15]. א) אם אכל לפני הסעודה בשר, תפוחי אדמה, ושאר מאכלים שרגילים לאכול בסעודה כדי לשבוע ונפטרים בברכת 'המוציא', כיוון שהחליט לאוכלם לפני הסעודה, הרי שעשה אכילתם אכילה בפני עצמה, וחייב לברך עליהם ברכה אחרונה. ואם שכח לברך לפני שהתחיל בסעודה, עדיין עליו להשלים את הברכה. ואם כבר בירך ברכת המזון, מספק הפסיד את הברכה. ב) אכל לפני הסעודה פירות, אם הוא מתכוון להמשיך לאכול פירות בסעודה, לא יברך עליהם ברכה אחרונה. ואם אינו מתכוון לאכול פירות בסעודה, דינם כדין א'. ג) על מאכלים שנועדו לפתוח את התיאבון (כיין ומשקה חריף), מספק לא יברך ברכה אחרונה. ד) על מים יברך ברכה אחרונה, ואם שכח לברך לפני הסעודה, אם הוא מתכוון לשתות מים בסעודה, לא יברך עליהם ברכה אחרונה, ואם אינו מתכוון לשתות בסעודה, אפילו אחר ברכת המזון עליו להשלים את הברכה האחרונה על המים. ה) על מאפי מזונות, שיש לגביהם ספק אם הם פהב"ב (ראו לעיל הערה 9), מספק לא יברך ברכה אחרונה. ו) על תבשילי מזונות כפתיתים, ומאפי מזונות שלכל הדעות הם פהב"ב, יברך ברכה אחרונה, ואם כבר התחיל בסעודה, לא יברך.

כתבתי למעלה עצה, שמי שאכל או שתה לפני הסעודה ונאלץ להתחיל בסעודה, ויש ספק אם חובה עליו לברך ברכה אחרונה, ייצא לטיול קצרצר ועל ידי כך יוכל לברך לפני כן ברכה אחרונה. ולגבי מאכלים שאינם צריכים ברכה במקומם, יציאה מהמקום מהווה הפסק, ראו להלן ד, יג; ט, ז. ולגבי מאכלים שצריכים ברכה במקומם, אמנם נפסק למעשה שאין היציאה מהווה הפסק, אולם לרמב"ם ודעימיה, היא נחשבת הפסק (לעיל הערה 13). בנוסף לכך, דעת רשב"א ודעימיה, שגם מזונות אינם צריכים ברכה במקומם, ולגבי פירות שבעת המינים עוד ראשונים סוברים שאינם צריכים ברכה במקומם (להלן ד, יג, שו"ע קעח, ה). ואם כן אפשר לצרף את הסוברים ששינוי מקום מהווה הפסק (וכ"כ בקרן לדוד או"ח נט). ועוד, שאף לסוברים שבמזונות ושבעת המינים היציאה אינה מהווה הפסק, כאן שמדובר בשתי אכילות שונות, יש יותר כוח לטיול שהוא עיסוק בדבר אחר, להוות הפסק, ולחייב בברכה אחרונה את מה שאכל לפני הטיול.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן