כשיבוא אדם לברך על מאכל, נכון שיאחז אותו בידו הימנית, שעל ידי כך הברכה תיאמר בריכוז ובכבוד (כמבואר להלן ט, ד). וכשיבוא לברך על הלחם, מפני חשיבותו היתרה, נכון שיאחז בו בעת הברכה בשתי הידיים ובעשר האצבעות, לרמוז לעשר המצוות הכרוכות בעשיית הפת (שו"ע קסז, ד, מ"ב כד).
כידוע, ככל שאנו עוסקים בדבר שהוא חשוב וחיוני יותר, כך ניתן להתעלות יותר על ידו או חס ושלום ליפול. וכדי שנתרומם ולא ניפול, נתנה לנו התורה מצוות להדריכנו. וככל שמדובר בדבר יותר חשוב, כך יש לגביו יותר מצוות. לכן מצוות רבות מלוות את חיי הנישואין ואת עבודת בית המקדש. וכך ביחס למזון שמקיים את האדם, ובמיוחד הלחם, שמצוות רבות מלוות את תהליך הכנתו: א) בעת החריש נצטווינו שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו. ב) בעת הזריעה נצטווינו שלא לזרוע כלאיים. ג) בעת הקציר נצטווינו להשאיר לעניים לקט, שכחה ופאה. ד) כאשר דשים בעזרת בהמה, נצטווינו שלא לצערה בחסימת פיה באופן שלא תוכל לאכול. ה) את הפרי הראשון של התבואה החדשה נצטווינו להעלות ביכורים לכהנים שבמקדש. ו) לאחר קציר החיטים נצטווינו להפריש: תרומה ותרומת מעשר לכהנים, ז) מעשר ראשון ללוויים, ח) מעשר שני שאותו יש לאכול בקדושה בירושלים (בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה), ט) ומעשר עני לעניים (בשנים ג' ו').
י) בעת לישת הבצק נצטווינו להפריש חלה לכהן.
המתכוון לאכול משני מיני לחמים, נכון שיברך על הלחם החשוב יותר. וכך הדין בכל ברכות הנהנין, שאם היו לו, לדוגמה, שני תפוחים, עדיף שיאמר את הברכה על הטוב שביניהם, שכך הברכה תבטא את השבח בצורה הטובה ביותר. קל וחומר שכך ראוי לנהוג בלחם, ועל כן נאמרו דינים רבים ומפורטים לגבי סדר החשיבות והקדימה בין סוגי הלחם השונים, ואת דיני הקדימה בשאר המאכלים למדו ממנו (להלן ט, ט).
כך הוא סדר החשיבות: לחם מחיטה קודם ללחם משעורה, מפני שהוא מוקדם בסדר שבעת המינים, וגם טעמו משובח יותר.
הרוצה לאכול מלחמניה קטנה שלימה ומלחם גדול שהתחילו לפורסו, מוטב שיברך על הלחמניה, משום שהיא שלימה ואילו הלחם כבר נחתך, ומעלת השלמות עדיפה על מעלת הגודל.
הרוצה לאכול לחם מקמח מלא וגם לחם מקמח מנופה, בעבר היתה ההוראה לברך על הלחם מקמח מנופה, שהיה נחשב טוב יותר. אולם כיום רבים מחשיבים לחם מקמח מלא כטוב יותר. לפיכך, מי שמחבב יותר לחם מקמח מלא – יברך עליו. ומי שאינו מעדיף אחד מהם, יברך על הלחם שמן הקמח המנופה.
כאשר ישנם שני לחמים בעלי ערך שווה, והאחד גדול מחבירו, מוטב לברך על הגדול, כי הוא חשוב יותר (שו"ע קס"ח א-ד, מ"ב טו; שו"ע רי"א א-ב, מ"ב לג[1]
