חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י – עד היכן מועילה ברכת 'המוציא'

ברכת 'המוציא' על הלחם פוטרת את כל המאכלים והמשקים שרגילים לאכול בסעודה. וגם אם הסעודה תימשך שעות רבות, ברכת 'המוציא' שבירכו בתחילה פוטרת את כל המאכלים שאוכלים בסעודה.

ומי שהחליט באופן סופי לסיים את סעודתו, וחזר בו ורצה לאכול עוד, נחלקו הפוסקים אם עליו לברך לפני שימשיך לאכול. וכדי לצאת מהספק, נכון שיימנע מלהמשיך לאכול. ואם לאחר ברכת המזון ירצה לאכול ולשתות, יברך לפניהם ואחריהם.[11]

ואם כבר נטל את ידיו למים אחרונים, הרי הוא נחשב כמי שהתחיל בברכת המזון, וגם אם יימלך בדעתו וירצה להוסיף לאכול, יברך תחילה ברכת המזון, ואם ירצה אח"כ לאכול ולשתות, יברך לפניהם ואחריהם (שו"ע קעט, א).[12]

אורח שחשב שנסתיימה הסעודה, וכבר הסכים בדעתו שלא לאכול עוד, והביאו לו אח"כ עוד מאכלים, כיוון שהוא סומך על דעתו של בעל הבית, לכל הדעות יוכל להמשיך לאכול בלא לברך. וכן דין איש שסומך בענייני האוכל על אשתו, וכן דינם של האוכלים בחדר אוכל שסומכים על מנהלי המטבח. אבל אם האורח הסכים בדעתו, שאפילו אם יביאו לו עוד מאכלים, לא יאכל מהם יותר, ואח"כ חזר בו ורצה לאכול עוד, נכון שיימנע מלאכול ולשתות, אלא יברך ברכת המזון (שו"ע קעט, ב).

מי שהפסיק באמצע סעודתו להתפלל, כשחוזר לאכול אינו צריך לברך שוב, מפני שלא הסיח את דעתו מלהמשיך לאכול (שו"ע קעח, ו). מי שהתנמנם בסעודתו, אפילו למשך שעה, אין זה נחשב להפסק, וכשימשיך לאכול לא יברך שוב. אבל אם הלך לישון שינת קבע על מיטתו למשך יותר מחצי שעה, הרי זה כמי שהסיח דעתו מהאכילה, וכשיחזור לאכול יצטרך ליטול את ידיו בברכה ולברך לפני אכילתו (שו"ע קעח, ז, מ"ב מח. ועי' לעיל ב, טז, 11).

המתכוון לאכול מהמאכלים שיש לו בבית, ובאו חברים באמצע הסעודה והביאו לו מאכלים נוספים, או שלאחר שסיים את מה שהיה לו בבית נמלך וביקש שיביאו לו מאכלים נוספים מהחנות או מהשכנים, צריך לברך על אותם מאכלים, מפני שעליהם בוודאי לא התכוון כשבירך 'המוציא' (מ"ב קעד, יח).


[11]. לדעת רמב"ם, וכך משמע מרא"ש (עי' באו"ה קעט, א, 'ואפילו'), כיוון שהחליט לסיים את אכילתו, שוב אין הברכה שבירך בתחילה מועילה לו, ואם ירצה להמשיך לאכול, עליו לחזור ולברך לפני שיאכל. ולדעת תר"י ור"ן, הואיל ומצוי שאדם מחליט להפסיק לאכול וחוזר בו, הרוצה להמשיך לאכול אינו צריך לברך לפני אכילתו. ואף שרוב הפוסקים סוברים כרמב"ם, יש בזה ספק, ולכן למעשה מי שימשיך לאכול, לא יברך. אלא שלכתחילה עדיף שלא להמשיך לאכול כדי שלא להיכנס לספק (עי' בבאו"ה קעט, א, 'אין'). ואין הבדל כיום בין שתייה לאכילה, וגם המחליט שלא לשתות עוד, עדיין עשוי לשנות את דעתו, ומספק אינו יכול לברך (עי' הרחבות). ורק אם היה מוכרח להפסיק סעודתו, כגון שממתינה לו מונית בחוץ, נחשב כמי שגמר בדעתו שלא לאכול ולשתות עוד.

[12]. אם נטל ידיים למים אחרונים, לדעת כמה פוסקים (תוס', רא"ש, טור, רי"ו ועוד כמובא בשעה"צ קעט, ה-ו), אם נמלך להמשיך לאכול, יברך ברכה ראשונה ויאכל. ובזה לכאורה אין ספק ברכה לבטלה, שכן גם תר"י והר"ן יודו שאחר נטילת ידים גמר בדעתו להפסיק בסעודתו. אלא שכתבו הב"ח ומ"א, שאין לנהוג כך, וכ"כ בבאו"ה (קעט, א, 'עד'), מפני שלדעת כמה מגדולי הראשונים (רש"י, רשב"ם, או"ז, רמב"ם, ראב"ד, רשב"א, רא"ה), אחר שנטל ידיים נחשב כמי שקיבל עליו להתחיל בברהמ"ז, ולכן אסור לו להמשיך לאכול אפילו אם יברך ברכה ראשונה לפני אכילתו.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן